ציפ.. ציפ.. ציפורים נודדות

אחר צהריים סתווי ורגיל, חני מורידה את הכביסה מהחבלים, אמא מקפלת ואני מכניסה אותה בזריזות לארונות.

-"ב"ה, עכשיו הבנים יוכלו לחזור לישיבות כשבאמתחתם כל הבגדים נקיים ומגוהצים"- אומרת אמא בהקלה,  "השילוב של שמש סתווית מחממת ורוח קלילה עוזרים לנו מאוד"- היא מחייכת ומתיישבת על כיסא במרפסת לרגע קט של מנוחה, היא מביטה על הנוף הנשקף סביבנו וקוראת לנו בקול:

"חני, מיכל, באנה מהר, ראינה איזה מראה נהדר, בזריזות בנות, הן חולפות…"

רצנו למרפסת מסוקרנות ביותר, הספקנו לראות ענן אפור מהיר התקרב לכיווננו כשהוא אט אט מנמיך טוס ומסתובב סביב עצמו.  קרני השמש נחסמו למספר רגעים ושוב צצו והתגלו במלא הדרן הסתווי.

"ציפורים נודדות"- מסבירה לנו אמא, "הבנים חוזרים לישיבה והן יוצאות לטיולים.." חייכה כהרגלה וציטטה את הפסוק השגור על פיה מספר ירמיה:

"גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה".. (ירמיהו ח' ז')

מה לעשות כשהקיץ נגמר?

אחת התופעות המופלאות ביותר אצל העופות היא היציאה לנדוד. מיד בסיומו של הקיץ כאשר העופות "מרגישים" ששעות האור מתקצרות, רוחות קלות מנשבות ומזג האוויר עומד להתקרר הן מתחילות להתארגן לטיול שנתי חוצה יבשות וימים.

העופות שבתקופת הקיץ נהנו ממזג אוויר נעים, שמש ואפשרות למצוא מזון בקלות  ובמהירות יודעים שימי הקור מגיעים והאפשרות לשרוד בטמפרטורות נמוכות המלוות בגשמים ושלגים תהיה כמעט בלתי אפשרית. ועל כן הם עוזבים את האזור הצפוני של כדור הארץ ונודדים לארצות הממוקמות בדרומו של כדור הארץ, ארצות בהן יהיה מזג האוויר נוח למגורים ולמחיה.

בעשרות השנים האחרונות החלו צפרים וחוקרים במקומות שונים בעולם לצפות בעופות במשך תקופת הקינון, הדגירה והנדידה. דבר מעניין מאוד שהתגלה לכולם הוא כי לפני תקופת הנדידה נכרת התרגשות גדולה בקרב העופות, הם מצייצים, מתארגנים ללהקות וחלקם מתחילים לאכול כמויות גדולות, כדי לצבור בגופם שומן רב שיספיק להם לכל תקופת הנדידה עד שיגיעו למקום מבטחים.

מפה או מורה דרך?

לציפורים הנודדות ישנו מסלול כמעט קבוע והמקום ממנו הן יוצאות ואליו הן מגיעות כדי לבלות את מחצית השנה גם הוא בדרך כלל זהה למקום  בו שהו בשנה הקודמת.

הציפורים כמובן לא לוקחות איתן מדריך או מפה ובחוש מיוחד שהקב"ה טבע בהן הן מוצאות את הדרך ואת המקום המדויק עליו עליהן להגיע.

המעניין הוא שלא תמיד הציפורים הבוגרות יוצאות בראש הלהקה למסע, לעיתים יוצאים דווקא העופות הצעירים שבקעו במהלך הקיץ בראש השיירה ואפילו קורה שהם לא מחכים ללהקה המבוגרת וממהרים לעזוב את ארץ מולדתם לפני הוריהם. ואף על פי כן הם מוצאים את הדרך ומגיעים למחוז חפצם.

לחוד או ביחד?

רוב העופות נודדים בלהקות גדולות כשהן צמודות אחת לשנייה וכן הן מצליחות להדוף את האוויר המתנגד לתנועתם ולעוף במהירות גדולה יותר . כאן בארץ אפשר לראות בעונה זו להקות גדולות של החסידות, אווזי הבר, השקנאים, העפרונים, הנחליאלים והזרזירים. רוב הלהקות מסודרות בצורה מופתית, יש מהן הנראות בצורת חץ בהן הציפור הראשונה מבקיעה את הדרך באוויר, האוויר מתפזר משני צידיה בצורת האות וי  והעופות שאחריה מקבלים תוספת תנופה למעוף קל.אולם ישנם עופות המעדיפים לנדוד לבד כמו אדו החזה, הקוקיה, וחכליל הזנב.

מאיפה יש להם אומץ וכוח?

כדי לחצות את כדור הארץ ולגמה מרחקים גדולים של כ4000 ק"מ ועד 18000- כמו השחפית הארקטית הטסה לכל כיוון מרחק זה, צריך שיהיה לעופות מספיק כח ואומץ.

העופות הדואים בדרך כלל עפים ביום ונחים בלילה. הם מנצלים את קרני השמש המחממות את הארץ, וכשהאדמה שולחת זרמי אויר חמים הם פשוט תופסים עליהם טרמפ, מתרוממים בעזרתם מעלה וכשהם בגובה טוב הם תופסים זרמי רוח ואויר ודואים איתם לכיוון הרצוי ללא מאמץ. כאשר הם מאבדים גובה הם חוזרים על הפעולה שנית. כך במינימום מאמץ הם מתקדמים למחוז חפצם.

לעומתם הציפורים הקטנות משתדלות לנוח ביום ובבוא הלילה בו הציפורים הגדולות והטורפות נחות הן יוצאות למסע.  בעת המסע הן משמיעות צווחות וקריאות וכך שומרות על קשר ביניהן למרות האפלה.

ישנן ציפורים האוכלות כמות גדולה לפני המסע ועפות במשך 30- 40 שעות רצופות, לעומת ציפורים הנוחתות מידי פעם כדי לאכול ולאסוף כח להמשך הדרך.

ארץ ישראל ממוקמת על ציר נדידת הציפורים. ובתקופת סוף הקיץ ותחילת הסתיו ניתן לראות ולשמוע להקות ציפורים הנפרדות מהאזורים המתקררים וחוצות את הגבול כשבליבן בודאי תפילה לבוראן שייתן להן את הכוח לחזור בעוד מחצית השנה- בימי האביב כשהן בריאות ושלימות.

על פסגות הרי ירושלים

ודאי זוכרים אתם ילדים את טיולינו הקודם בסמטאות ירושלים העתיקה. בשעת לילה הגענו עייפים אך מלאי חוויות לביתם של סבא וסבתא. הם קדמו אותנו בשמחה ובחיבוקים ועד מהרה התיישבנו כולנו במרפסת ביתם המשקיפה על ירושלים ומוקפת בנצנוצי אורות מהשכונות הסמוכות. ארוחת הערב שאכלנו באותו לילה ארכה זמן רב שכן לרגע לא חדלנו לספר ולתאר את שראו עינינו. בברכת המזון שרנו את "ובנה ירושלים" בכוונה גדולה יותר ולפני שפרשנו לשנת לילה הפתיע אותנו סבא בהכריזו:
"מחר גם אני מצטרף אליכם בטיולכם מחוץ לחומות".
ואכן, לאחר תפילת שחרית והתארגנות זריזה נפרדנו מסבתא והתחלנו במסע.

הרים סביב לה

"ירושלים הרים סביב לה"- התחיל סבא לפזם כשהגענו לחומה וטיפסנו עליה תוך שאנו מחפשים מקום נוח ורחב מספיק כדי להתיישב בו כולנו.הוא הביט למרחוק ועיניו טיילו סביבו וזרחו מאושר כשהראה לנו את הנוף ההררי והחל לספר לנו עליו.
עיר הקודש ירושלים הנערצת ונחשקת על ידי עמים רבים בכל שנות ההיסטוריה שוכנת בהרי יהודה על גבי רמה שגובהה הממוצע הוא 750 מטר מעל פני הים.רמה זו היא מגוון הרים וגאיות שהידוע בהם והמפורסם ביותר הוא הר המוריה עליו שכן המקדש. רומית מערבית מהר המוריה מתרומם הר ציון אשר לפי המסורת קבור בו דוד המלך. בזמנים שהכותל המערבי והמקומות הקדושים היו תחת שלטון ירדני היו באים המוני יהודים בכל הזמנים ובעיקר בערב ט' באב – להתפלל על קברו של דוד ולבקש ממנו שיעורר רחמים על עמו.
עכשיו נמצא בו גם מרתף- השואה בו שמורים ומוצגים ספרי תורה ותשמישי קדושה שנותרו אחרי השואה. יהודים ותיירים רבים מהארץ והעולם באים באלפים לפקוד את המקום.

הר הזיתים

ההר הנשקף על ירושלים ממזרח להר הבית הוא הר הזיתים. הוא מתנוסס לגובה 826 מטר מעל פני הים ולמרגלותיו מפכה נחל קדרון, בחלקו מכוסה ההר בעצי זית ירוקים ועל כן הוא מכונה בשם זה כבר מימים עברו ושמו בארמית- טורא זיתא.
למעשה עצי הזית היו בו מאז ומעולם אך בתקופה בה ההתיישבות היהודית באזור ירושלים התדלדלה היו ערביי הסביבה לוקחים את עיזיהם לרעות בהר הזיתים והעיזים פגעו וחיסלו את הצמחייה במקום, לאחר כיבוש ירושלים מידי הירדנים שוב ניטעו זיתים על ההר וכיום חלקים ממנו ירוקים.
הר הזיתים מוזכר לראשונה בספר שמואל בשם 'מעלה הזיתים' ועל פסגתו נהג דוד המלך להשתחוות לה', את מנהגו זה חיזק שלמה בנו שבנה על ההר במות להקרבת קורבנות לה'.
למרגלות ההר הזה נמצא בית קברות עתיק שחולל בידי הערבים ששברו מצבות והשתמשו בהן לבניית אורוות סוסים, בתים ומדרכות. כשההר חזר להיות בשליטת ישראל בית העלמין נוקה ושופץ והיות עולים עליו בעיקר בערבי חג להתפלל על קברי צדיקים הטמונים בו.

יד אבשלום וקבר זכריה

לרגלי הר הזיתים מצויות מערות רחבות ידיים ששמשו כמקום קבורה מפואר. מערות אחדות מקושטות בחזית בגילופי עלים וזרי גפן ומשערים שבהן הוטמנו אנשים חשובים ועשירים ממנהיגי העם וחכמיו.
בין הקברים המיוחדים מוצבות 2 מצבות גדולות 'יד אבשלום' ו 'קבר זכריה' והן ממוקמות בפתח שתי מערות קבורה- מערת יהושפט ומערת קברי משפחת הכוהנים בני חזיר.
מצבת 'יד אבשלום' חצובה כולה בסלע וגובהה כ18 וחצי מטרים. בסיס המצבה הוא בנין מרובע עשוי אבנים גדולות וחלקה העליון בנוי כעין מגדל ההולך וצר.
משערים שאת המצבה על שמו של אבשלום בנה אביו דוד המלך על קבר בנו אבשלום שהתמרד נגדו ובה לבסוף על עונשו.
מדרום ל' יד אבשלום' מתרוממת מצבת 'קבר זכריה' שגם היא חצובה בסלע כשעל בסיסה מתרוממת כעין פירמידה.
על פסגת הר הצופים

מצפון להר הזיתים נמצא הר הצופים שגבהו כ820 מטר מעל פני הים וממנו נשקף מראה מרהיב של כל ירושלים עד בקעת ים המלח ועל כן שמו 'צופים'. הר הצופים שימש תמיד כנקודה חשובה ואסטרטגית כדי להגן על ירושלים או להתקיף אותה. כבר בימי בית שני אנו שומעים על טיטוס שניהל ממקום זה את המצור שהביא לחורבן בית במקדש השני. בשנת 1925 נבנתה על ההר האוניברסיטה העברית ואחר כך בית הרפואה הדסה והספרייה הלאומית. גם בתקופת השלטון הירדני נשאר הר הצופים בשליטה ישראלית והגישה אליו התאפשרה אחת לשבועיים בהשגחת משקיפים מהאו"ם וזאת כדי להעלות אוכל לשומרים היהודים שהיו במקום. השיירות העולות להר הותקפו לא פעם ואף היה מקרה שנערך טבח והרג גדול.


סבא נשם נשימה עמוקה. הרי ירושלים ניצבו מול עיננו חיים ושוקקים. ידענו שסביבות העיר מתנוסס גם הר גילה, רכס הרי רמות ועוד גבעות שעם השנים התאכלסו בתושבים יהודים רבים.
וכשבלב כולנו מפעמת התקווה לראות את רגלי מבשר הגאולה עומדות על ההרים המשכנו בטיולינו בירושלים כשאנו יודעים שהכרנו רק טפטפה מהעיר הקדושה והמיוחדת- ירושלים.

הכותל המערבי

רוח קיצית קרירה נשבה בין הסמטאות והניעה את צמרות העצים המועטים המפוזרים סביבנו,

שלוה ושקט שררו ברחובותיה הצרים של ירושלים העתיקה. יהודי הדור פנים פסע בזריזות על מרצפות האבן כשהוא מותיר אחריו הד עמום ונבלע באחת הכניסות הנמוכות.

אנחנו המשכנו את דרכנו מביטים בהשתהות על החלונות הקטנים החצובים בקירות הבתים, על שערי הברזל ודלתות העץ ועל השלטים הרבים המדריכים את העוברים ושבים לישיבות ובתי הכנסת המפוזרים ברחבי העיר העתיקה של ירושלים.

עת שירדנו במדרגות הרחבות לעבר רחבת הכותל נגלה לעינינו הרקיע זרוע כוכבים בשעותיו האחרונות. נראה היה שהלבנה אוספת את כל חבריה לשירת הלילה האחרונה לפני שתעלם לאורה של השמש, ומולנו השתרע קיר גדול מימדים. קיר הבנוי כולו מאבנים אבנים, שורות ארוכות שמשכו אותנו אליהן בחבלי קסם- הכותל המערבי.

כותל שהוא ספר הסטוריה

הכותל- השריד הקדוש היחידי שנותר לנו מתפארת עמנו בימים עברו- הוא חלק מחומה שהקיפה את הר הבית. הכותל יכול לספר לנו על תקופות רבות שעברו על עם ישראל שכן גבהו כתשעה עשר מטר והוא בנוי מעשרים ושבעה נדבכים. כל מספר שורות נבנו בתקופה אחרת כאשר תשעת התחתונים הם בעלי גיל מופלג ביותר. אבניהם של נדבכים אלו הן ענקיות מאוד אורכן עשר וחצי מטר וגובהן עשר מטרים.

על מקורן של אבנים אלו מסופר שכששלמה המלך בנה את בית המקדש הוא שיתף בבניה את עם ישראל כולו והפיל גורלות על תפקידה של כל קבוצה בעם ותרומתה לבית המקדש.

בניית הכותל המערבי בחומה הגדולה נפלה בחלקם של העניים והמלאכה לקחה זמן רב שכן לא היה להם כסף בכדי להשכיר פועלים לעבודה הקשה. הם במו ידיהם ובזיעת אפם חצבו אבנים כבדות סמוך לירושלים ונשאו אותן על גבם, עד שנשלמה מלאכת בניית הכותל המערבי. ועל כן כותל זה הוא היחיד שנשאר מהחומה הבצורה שהקיפה את הר הבית ולעולם השכינה שורה במקום קדוש זה.

מעל שורות האבנים הענקיות מתקופת בית ראשון מתנשאים ארבעה נדבכים נוספים שנבנו על ידי הרומאים סמוך לחורבן המקדש. אחד עשר הנדבכים שמעליהם הם בעלי אבנים קטנות יותר ואילו בסיומו של הכותל למעלה- אבנים אותם הוסיפו הערבים רק בשנת התרפ"ו.

תגלית במצבור של אשפה

רצון עז היה לרומאים להסתיר את הכותל ועל כן הקיסר הכריז על המקום כעל אתר האשפה המקומי. משך שנים רבות צעדו תשבי ירושלים והסביבה וזרקו את האשפה במקום הכותל המערבי וכך עם הזמן הכותל כוסה כולו עד שאי אפשר היה לדעת מה מסתתר תחת מצבורי הלכלוך בפאתי העיר.

לפני כחמש מאות שנה- (בשנת 1517) כאשר הסולטן הטורקי- סלים הגדול כבש את ירושלים הוא שהה בה מספר ימים וראה איך התושבים הולכים מרחקים גדולים על מנת להשליך את אשפתם.

אחת הזקנות הקשישות איתה דיבר סיפרה לו שזהו חוק בל יעבור וחובה על כל אדם באזור לזרוק את הזבל דווקא כאן.

הסולטן הטורקי התמלא סקרנות ועל כן השליך מטבעות זהב על הררי האשפה שכסו את הכותל והודיע לתושבים שבמקום יש אוצר גדול של מטבעות. התושבים באו ורוקנו כמויות עצומות של פסולת למקום אחר על מנת לאסוף כמה שיותר מטבעות. ולאחר מאמץ רב התגלה הכותל המערבי שנשאר כשריד אחרון מבית המקדש.

קיר של תפילה ודמעות

הכותל תמיד ליוה את העם היהודי בתפילות, תחנונים ודמעות לביאת משיח. בכל עת צרה וצוקה שלחו יהודים מכל רחבי תבל שליחים להפיל תחינה ליד שריד בית מקדשנו ובדרך כלל זכותם של היהודים להתפלל ליד הכותל היתה מוכרת וברורה לשליטים באזור.

התושבים המקומיים דאגו להביא כסאות, ספסלים, ספרי קודש, מחיצה ושאר חפצים לצורך התפילה אולם לפני כ95 שנים, (בשנת התרע"א- 1911) השלטון הטורקי המקומי קבע שאין אפשרות להמשיך במנהג זה ועל היהודים לפנות את המקום מכל חפץ של קדושה.

פקודה זו גרמה לתסיסה גדולה בקרב יהודי ירושלים והתפוצות ועד מהרה נשלחו בקשות והשתדלויות לשלטונות בקושטא. המאמצים נשאו פרי ונשלחה פקודה למושל בירושלים לבטל את רוע הגזירה.

אולם עם כל זה הטורקים הציקו למתפללים שפקדו את המקום, החיילים הטורקים היו מיידים אבנים מהגדר שליד הכותל ופוגעים במתפללים, התושבים המוסלמים היו צוחקים ושולחים מילות גנאי ואף משחיתים את תשמישי הקודש במקום.

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה כשהאנגלים קבלו את המנדט על ארץ ישראל המצב ליד הכותל לא השתפר. ישנה עדות של יהודים שספרו שבאחת השנים, בעצם יום הכיפורים בא סגן מושל מחוז ירושלים וביקש להוציא את המחיצה בכוח, כמה מהמתפללים התנגדו למעשה והשוטרים במקום דחפו אותם, השליכו אותם על הרצפה ועקרו את המחיצה.

בשנת התש"ח- לאחר מלחמת השחרור, מקומות רבים בארץ ישראל עברו לשליטה בידיים יהודיות אבל- הכותל המערבי נשאר תחת שליטה של הירדנים. תשע עשרה שנה היה הכותל מנותק מעם ישראל ושבוי בידי הירדנים ובכ"ח אייר התשכ"ז שוחרר מדי ידי הגויים ושוב נשמע סביבו קול תחינה ובקשה לגאולה אמיתית ושלימה.