שעת לילה היתה אותה שעה. ירח מלא, חיוור פנים שייט לו בנחת על מצע רך של עננים כשמדי פעם הוא מציץ בשובבות ומביט על העולם הרגוע הנם לו בשלוה. לכאורה היה זה לילה ככל הלילות, אולם חדי העין הבחינו בסירה קטנה ששטה על מימי נהר הניבה, בקטע המחבר בין מבנהו המאיים של המבצר הפטרופבלי לבניין המועצה החשאית.
באותה שעת לילה- הובל אסיר נכבד, הדור פנים, שנחשב כמסוכן מאוד למדינת רוסיה, לחקירה נוספת.
ובראותו את הירח המלא המבצבץ מבין העבים ביקש רבנו הזקן- רבי שנאור זלמן מהפקיד שהוביל את הסירה לעצור לרגע קט את המסע.
"לעצור"? שאל אותו הפקיד בפליאה, "אתה תאמר לי לעצור את הסירה? והרי אין זו דרכם של אסירים לפקוד פקודות על העוסקים בחקירתם ובענישתם". אולם דבריו הבוטים נקטעו מיד שכן הוא שם לב שהסירה לא הזדקקה להוראתו אות לאדיבותו כדי להפסיק את מסעה הרגוע, היא פשוט נעמדה והרבי יכול היה להתחיל לומר את המזמור "הללו את ה' מן השמים"- שאומרים בקידוש לבנה.
לאחר מספר רגעים המשיכה הסירה בדרכה אולם כשהרבי בקש שוב את אותה בקשה נענה לו הפקיד לאחר שהרבי נתן לו פתק בו כתב הרבי בכתב ידו ברכה לאותו הגוי.
לו ידעה לה אותה סירה, כי סיפורה ירשם על מאות דפים, ישונן על ידי תלמידים ילמד על ידי מוריהם, ואף יהווה נושא לשיחה על שולחנו של צדיק הדור, ודאי היתה מחייכת לעצמה בשמחה, קופצת בחדווה על גלי הנהר ומודה על הזכות הגדולה שיש לה לשרת את רבנו בקיימו מצווה.
מתחבורה הכרחית לבילוי
אנו נוהגים לקרא סירה לכלי שיט קטן, המונע על ידי משוטים, על ידי מפרש, פדלים או אפילו מנוע.
אנחנו רגילים לראות אותה בפארקים ובמתקני הספורט כענף חביב ומרגיע. מה יכול להיות נעים יותר מאשר לשבת בסירה על גלי הים, הנהר או האגם, מנותקים מהקרקע ונהנים מהרוח הקלה?
אולם באם נחתור אחורה, ונחזור לשנים עברו הרי שבזמן הקדום היתה אותה סירה אמצעי התחבורה הכרחי ונפוץ ביותר. בני האדם התיישבו אז בדרך כלל על גדות הנהרות והאגמים, ועל חופי הימים. ואך טבעי היה, שהאדם בנה לו כלי שיט כדי שיוכל ליצור קשר בין הישובים, להשיג מזון שאינו נמצא באזורו, לסחור ואפילו לצאת למלחמה.
גזע עץ ומוט לנסיעה
הסירות הראשונות היו ודאי גזע עץ פשוט ביותר, עליו האדם ישב בצורת רכיבה, וזרם המים היה גורף אותו במורד הנהר או לאורך החוף. כדי לנהוג בגזה כזה, היה צורך במוט עץ ארוך, בו אפשר היה להישען על קרקעית המים ולדחוף את 'הסירה' לכיוון הרצוי.
את גזע העץ שיכללו בני האדם, גילפו בו שקערורית או שרפו בו קטע קטן, בו אפשר היה לשבת או לאחסן כלים. וכך נולדה הסירה האמיתית, שהיתה מסוגלת להעביר בני אדם וחפצים על פני המים, והיתה קלה ונוחה לנהיגה.
עם הרוח
עם הזמן חיפשו האנשים אמצעי הנעה שישחררו את הסירה מתלותה בזרם המים. הספנים הראשונים המציאו את המשוט שחתר במרץ במים עצמם ושיחרר את הספינה מנסיעה רק במים רדודים. אולם הפריצה הגדולה היתה דווקא בגילוי המפרש. ניצול זרם הרוח בשיט על המים היווה למעשה את הפיתרון הנוח והיעיל ביותר. אט אט למדו הספנים לנווט ולתמרן את המפרש, לשכלל אותו ולנצל את כוחו באופן יעיל.
עם התקדמות הידע והצורך בכלי שיט גדולים ורבים יותר, גדלו מימדי הסירה ולאט לאט היא הפכה לספינה ראויה לשמה. הסירה הכל כך הכרחית הפכה להיות כל עזר לאוניות וספינות שהשתכללו והתפתחו.
קאנו, מאזן,חסקה ושאר סירות
כיום אפשר לראות מעט דייגים המשתמשים עדיין בסירות דיג שכן ברוב המקרים יוצאות ספינות גדולות ומשוכללות ללב ים לעשות את מלאכת הדייג בקלות ובנוחות יחסית. לדפנות כל אוניה- גדולה ומשוכללת ככל שתהיה, מוצמדות סירות הצלה המשמשות את הנוסעים והצוות בשעת סכנה. בתחרויות ספורט ובחוף הים ידועה ה"חסקה" כסירת משוט קלה ומהירה, ובוונציה- עדיין ישנם תיירים הנהנים ממסע ססגוני בתעלות העיר על גבי סירת גונדולה.
במוזיאונים ברחבי העולם, או באנציקלופדיות ניתן למצוא מוצגים ותמונות מאותו כלי ששימש את אבות אבותינו בנאמנות כה רבה.
המאזן- זוהי סירה בה השתמשו בני שבט הבאלי שבאינדונזיה, לסירה מחובר באחד מצידיה בול עץ כבד המאפשר לה לשמור על שיווי משקל גם בגלים גבוהים, ותושבי באלי צובעים את כלי השיט שלהם בצבעים ססגוניים.הקאנו- הוא כלי שיט קל שקצותיו מורמים כלפי מעלה. אורכו מגיע עד ל5 מטרים אולם רוחבו לא יעלה על 75 סנטימטרים! החותרים יושבים על ברכיהם ומשתמשים במשוטים פשוטים או כפולים.
באותה שעת לילה- הובל אסיר נכבד, הדור פנים, שנחשב כמסוכן מאוד למדינת רוסיה, לחקירה נוספת.
ובראותו את הירח המלא המבצבץ מבין העבים ביקש רבנו הזקן- רבי שנאור זלמן מהפקיד שהוביל את הסירה לעצור לרגע קט את המסע.
"לעצור"? שאל אותו הפקיד בפליאה, "אתה תאמר לי לעצור את הסירה? והרי אין זו דרכם של אסירים לפקוד פקודות על העוסקים בחקירתם ובענישתם". אולם דבריו הבוטים נקטעו מיד שכן הוא שם לב שהסירה לא הזדקקה להוראתו אות לאדיבותו כדי להפסיק את מסעה הרגוע, היא פשוט נעמדה והרבי יכול היה להתחיל לומר את המזמור "הללו את ה' מן השמים"- שאומרים בקידוש לבנה.
לאחר מספר רגעים המשיכה הסירה בדרכה אולם כשהרבי בקש שוב את אותה בקשה נענה לו הפקיד לאחר שהרבי נתן לו פתק בו כתב הרבי בכתב ידו ברכה לאותו הגוי.
לו ידעה לה אותה סירה, כי סיפורה ירשם על מאות דפים, ישונן על ידי תלמידים ילמד על ידי מוריהם, ואף יהווה נושא לשיחה על שולחנו של צדיק הדור, ודאי היתה מחייכת לעצמה בשמחה, קופצת בחדווה על גלי הנהר ומודה על הזכות הגדולה שיש לה לשרת את רבנו בקיימו מצווה.
מתחבורה הכרחית לבילוי
אנו נוהגים לקרא סירה לכלי שיט קטן, המונע על ידי משוטים, על ידי מפרש, פדלים או אפילו מנוע.
אנחנו רגילים לראות אותה בפארקים ובמתקני הספורט כענף חביב ומרגיע. מה יכול להיות נעים יותר מאשר לשבת בסירה על גלי הים, הנהר או האגם, מנותקים מהקרקע ונהנים מהרוח הקלה?
אולם באם נחתור אחורה, ונחזור לשנים עברו הרי שבזמן הקדום היתה אותה סירה אמצעי התחבורה הכרחי ונפוץ ביותר. בני האדם התיישבו אז בדרך כלל על גדות הנהרות והאגמים, ועל חופי הימים. ואך טבעי היה, שהאדם בנה לו כלי שיט כדי שיוכל ליצור קשר בין הישובים, להשיג מזון שאינו נמצא באזורו, לסחור ואפילו לצאת למלחמה.
גזע עץ ומוט לנסיעה
הסירות הראשונות היו ודאי גזע עץ פשוט ביותר, עליו האדם ישב בצורת רכיבה, וזרם המים היה גורף אותו במורד הנהר או לאורך החוף. כדי לנהוג בגזה כזה, היה צורך במוט עץ ארוך, בו אפשר היה להישען על קרקעית המים ולדחוף את 'הסירה' לכיוון הרצוי.
את גזע העץ שיכללו בני האדם, גילפו בו שקערורית או שרפו בו קטע קטן, בו אפשר היה לשבת או לאחסן כלים. וכך נולדה הסירה האמיתית, שהיתה מסוגלת להעביר בני אדם וחפצים על פני המים, והיתה קלה ונוחה לנהיגה.
עם הרוח
עם הזמן חיפשו האנשים אמצעי הנעה שישחררו את הסירה מתלותה בזרם המים. הספנים הראשונים המציאו את המשוט שחתר במרץ במים עצמם ושיחרר את הספינה מנסיעה רק במים רדודים. אולם הפריצה הגדולה היתה דווקא בגילוי המפרש. ניצול זרם הרוח בשיט על המים היווה למעשה את הפיתרון הנוח והיעיל ביותר. אט אט למדו הספנים לנווט ולתמרן את המפרש, לשכלל אותו ולנצל את כוחו באופן יעיל.
עם התקדמות הידע והצורך בכלי שיט גדולים ורבים יותר, גדלו מימדי הסירה ולאט לאט היא הפכה לספינה ראויה לשמה. הסירה הכל כך הכרחית הפכה להיות כל עזר לאוניות וספינות שהשתכללו והתפתחו.
קאנו, מאזן,חסקה ושאר סירות
כיום אפשר לראות מעט דייגים המשתמשים עדיין בסירות דיג שכן ברוב המקרים יוצאות ספינות גדולות ומשוכללות ללב ים לעשות את מלאכת הדייג בקלות ובנוחות יחסית. לדפנות כל אוניה- גדולה ומשוכללת ככל שתהיה, מוצמדות סירות הצלה המשמשות את הנוסעים והצוות בשעת סכנה. בתחרויות ספורט ובחוף הים ידועה ה"חסקה" כסירת משוט קלה ומהירה, ובוונציה- עדיין ישנם תיירים הנהנים ממסע ססגוני בתעלות העיר על גבי סירת גונדולה.
במוזיאונים ברחבי העולם, או באנציקלופדיות ניתן למצוא מוצגים ותמונות מאותו כלי ששימש את אבות אבותינו בנאמנות כה רבה.
המאזן- זוהי סירה בה השתמשו בני שבט הבאלי שבאינדונזיה, לסירה מחובר באחד מצידיה בול עץ כבד המאפשר לה לשמור על שיווי משקל גם בגלים גבוהים, ותושבי באלי צובעים את כלי השיט שלהם בצבעים ססגוניים.הקאנו- הוא כלי שיט קל שקצותיו מורמים כלפי מעלה. אורכו מגיע עד ל5 מטרים אולם רוחבו לא יעלה על 75 סנטימטרים! החותרים יושבים על ברכיהם ומשתמשים במשוטים פשוטים או כפולים.