התירס

אחר צהריים רגיל ביותר. הקטנים משחקים בלגו, בונים בתי כנסת וגינות שעשועים מהאבנים הקטנות ומאכלסים את הבובות הזעירות במבני הפלסטיק.
הגדולים יושבים סביב השולחן הגדול בסלון ועסוקים בשיעוריהם. אט אט הספרים מצטברים עליו ונערמים לגובה. מדי פעם משהי מהבנות זורקת משפט או שאלה מהמחברת וכולם מתעוררים לחיים ומביעים דעה. ואמא? אמא במטבח כבר מכינה את ארוחת הערב.
פתאום התפשט בבית ריח בישול נעים, עדין משהו ומדגדג באף. "אמא את מבשלת משהוא שאני אוהב..." אמר שמוליק בקול, "משהוא צהוב מלא גרעינים מתוקים"- הוסיפה חיה, "שבוזקים עליו מלח וישנם שאוהבים עם חמאה"- קראה שולי, "תירס חם"- קראנו כולנו במקהלה "תירס תירס חם"!

בן לשפחה מזינה ומשביעה

מי לא מכיר אותו? מי לא אוהב אותו? את הקלח הצהוב המלא גרגירים זעירים בשרניים? רק לברך אדמה ו... להתחיל לסדר שורות שורות בסדר מופתי.
אז למרות שברכתו אדמה התירס לא שייך למשפחת הירקות כי אם למשפחת הדגנים. כן, הוא קרוב משפחה וידיד אמת של החיטה, השעורה, הכוסמת ושלל חברותיהן. התירס הוא אחד החשובים במשפחת הדגנים המספקים מזון לאדם ולחיות הבית.
אזור הולדתו הוא מרכז יבשת אמריקה שם נאכל במשך שנים רבות על ידי הילידים תושבי המקום וכשגילו את אמריקה הופץ לכל מדינות העולם.
במקומות רבים בעולם מציל התירס את התושבים העניים מחרפת רעב ואף עולה בחשיבות ממתחרהו- האורז בשל ערכו התזונתי הרב והשימושים הרבים שנעשים ממנו בצורות אכילה רבות ומגוונות.

פורח כפול וגרגר צבעוני

התירס הוא צמח עשבוני חד שנתי, שגובהו מגיע לעיתים עד 3 מטרים. גבעולו יציב, זקוף ומרשים והעלם הצומחים ממנו צרים וארוכים.
מהגבעול התחתון יוצאים שורשי משען- שורשים ארוכים החודרים לאדמה ותומכים בקנה הגבוה והכבד.
לתירס 2 סוגי תפרחת:
התפרחת הראשונה שוכנת בראש הקנה והיא מורכבת משיבוליות קטנות שלכל אחת מהן 2 פרחים, והתפרחת השנייה יוצאת מהעלים, פרחיה נקראים 'אשבולים' ומהם מתפתח פרי התירס.
פרות התירס מוכרים בעיקר בצבעם הצהוב או הלבן אבל קיימים סוגי תירס מהם הגרגירים כתומים, סגולים, אדומים ואפילו כחולים או שחורים.
התירס נזרע באדמה בסוף החורף ונקצר בקיץ. לגדילה טובה ולהנפקת תוצרת ברוכה זקוק התירס לאספקת מים שוטפת, שמש מלאה, קרקע עשירה ושמירה מרוחות חזקות.
3 חודשים לאחר זריעתו כששערותיו מתחילות להיות חומות מעיד התירס על עצמו שהוא בשל ומוכן לקטיף.

תירס- רב שימושי

מלבד הבישול הרגיל ואכילת קלח חם וטרי, בעולם משתמשים בפרות התירס להכנת מאכלים נוספים לאדם ולבהמה ומנצלים את כל סוגי התירס בכל דרך אפשרית.
מאביסים בו את הבהמות הן כפרי טרי והן כשחת מיובשת, מפטמים בו את העופות, טוחנים אותו לקמח,
מכינים ממנו דגנים, גרגירי פופקורן, שקיות פרי קפוא או קופסאות שימורים.
כמו כן מיצרים ממנו שמן ואלכוהול.
צמח התירס משמש גם להכנת פלסטיק, בד, קרטון גלי ודבק. במדינות מסוימות אף הצליחו להפיק מהתירס דלק המשמש להתנעת מכוניות ומחליף אט אט את הדלק הרגיל.

תירס ישראלי למהדרין

בארץ מיוצרים 78 אלף טון תירס בשנה מהם משתמשים רק ב15 אלף טון לתצרת טריה של קלחי תירס בחנויות, ובכל 63 אלף הטון הנותרים משתמשים להכנת גרגירים וקלחים קפואים, קופסאות שימורים ושמן. בממוצע משתמש כל ישראלי ב13 ק"ג תירס בשנה בעיקר מקפואים ושימורים.
חשוב מאוד לזכור להרחיק מגרגרי התירס כל חרק ותולעת וממליצים לעשות זאת ע"י צליית הקלחים באש, שטיפה ורק אחר כך בישולם במים.
ברכת התירס- אדמה עוגיות ומוצרים מקמח תירס- שהכל.

גרגירים קטנים- תירס שלם

אם נתבונן היטב בתירס נראה כי הוא בסך הכל עשוי גרגירים קטנים קטנים שלכאורה יכולים להראות כחסרי חשיבות. אך כיון שהם באים בצורה מרוכזת ומסודרת הם מהווים יחד פרי בריא, מזין ותועלתי.גם אנו מקיימים מצוות, מעשים טובים והתגברויות קטנים מאוד. ואפילו לעיתים הדברים נראים חסרי כל חשיבות ממשית, אולם חשוב מאוד לזכור כי אחד ועוד אחד ועוד אחד, ואפילו הקטנטנים ביותר מהווים כמות גדולה ומכובדת היוצרת שי נאה הדור ומרשים כמתנה למלך המשיח.

גלגולם של משומרים

צהריים של סתיו. כולנו יושבים במטבח סביב השולחן ומפטפטים בעליזות. אמא מוזגת את האוכל לצלחות ושלומית מגישה אותן לשולחן. הברכות נשמעות אנחנו עונים אמן ועוד ארוחת צהריים משפחתית יוצאת לדרך. פירה, אפונה , תירס ושניצלים מרכיבים את ארוחת הצהריים וקומפוט אפרסקים ישאיר טעם מתוק ורענן בפיהם של ילדי משפחת שטייף שבעוד שעה קלה יצעדו שוב לכוון התלמוד תורה להמשך לימודיהם היום. הבנות תעזורנה לארגן את הבית ואמא תוכל להיכנס לנוח שעה קלה.
דפיקות הססניות על הדלת הבהירו לנו שמשהוא השתבש בתוכניות. ילדי השכנים נכנסו בהתרגשות וספרו שאמם רצה עם התינוק לבית הרפואה והם מפחדים להישאר לבד בבית. אמא קדמה את פניהם בחיוך, שלחה אותם לשטוף ידיים ולהצטרף לארוחת הצהריים.
"אמא", לחשה שלומית. "הסירים כמעט ריקים, האוכל ב"ה נגמר, מה תתני להם לאכל?"
"אל דאגה, תוך 10 דקות תתייצב כאן ארוחה לתפארת"- ענתה לה אמא בחיוך.
מארון המצרכים נשלפה קופסת שימורי אפונה וגזר, רסק עגבניות ותבלינים נכנסו גם הם לסיר,
מהמקפיא יצאו לכוון המיקרוגל מספר שניצלים נוספים, ירקות נחתכו בזריזות ואפילו מיץ תפוזים הוכן מתרכיז. תוך מספר דקות הארוחה המשפחתית הפכה להיות מפגש שכנם משביע במיוחד.
ואמא כמובן שוב הודתה לה' על האפשרות לשלוף מזון משומר ולאלתר ארוחות בזריזות.

למה לא טרי ובריא?

כל תנובות האדמה- פרות, רקות, בעלי חיים ושאר מזונות בריאים ומזינים יותר כאשר הם טריים ואכן
בעבר תצרוכת המזון התבססה בעיקר על אוכל טרי. מהגינה קטפו ירקות ופרות, את העז או הפרה חלבו ושתו, את גרגירי החיטה טחנו והכינו מהם מוצרי לחם ובבשר השתמשו לאחר השחיטה. אולם כבר אז התעורר הצורך לשמר מזון שכן אנשים יצאו לדרכים ארוכות ועברו באזורים שוממים , יורדי הים הפליגו למרחקים משך חודשים ארוכים, גדודי צבא יצאו למסעות מלחמה ואפילו עקרות הבית רצו לנצל את זמנן ולהכין בפעם אחת כמויות גדולות שתשמשנה אותן למשך מספר ימים.
במקומות שונים בעולם נתקלו גם בבעיה ושמה חורף, מזג האויר הקר והקפוא כמעט שיתק את החיים. ירקות ופרות לא צמחו בחודשים אלו שכן האדמה היתה מכוסה בשלג, הנהרות כוסו בשכבת קרח ובעלי חיים רבים נכנסו לתרדמת חורך. מה יוכלו בני האדם בתקופות אלו?
לשם כך כבר בימי קדם השתמשו בטכניקות שונות בכדי לשמר אוכל ועל ידי מספר תהליכים הצליחו ליצור מצב בו תצרוכת המזון אינה מתבססת רק על מוצרים טריים.

דגים ובשר לטווח ארוך.

המצאות הבשר בטמפרטורות נמוכות ביותר מסייע לשמירתו לתקופות ארוכות ולכן היום כמעט את כל תצרוכת בשר העוף והבקר אנו קונים כשהיא ארוזה וקפואה ויש צורך רק להפשיר ולבשל. אולם מקררים ומקפיאים ביתיים הם המצאה חדשה יחסית ולכן במקומות בהם שרר קור עז היו חופרים באדמה או בשלג בורות ומכניסים לתוכם את נתחי הבשר, גבינות ועוד מאכלים שונים כדי שיחזיקו מעמד למספר ימים.
השיטה הפשוטה והבריאה ביותר לשמירת דגים ובשר היא יבושם בתנור או בשמש ועישונם.
כדי לעשן את הבשר היו מבעירים אש בעצים רטובים שיוצרו עשן סמיך במיוחד. את העשן ניתבו לארובה עליה שטחו את הבשר. תהליך העישון ייבש מעט את הבשר וציפה אותו בחומרים כימיים שמנעו מחיידקי הריקבון לחדור לתוכו ולקלקלו. שיטה נוספת לשימור בשר ודגים היתה מרחתם בכמות נדיבה של מלח ותבלינים. עד היום משתמשים בצורה זו לייצור נקניקים, פסטרמות, דגים מלוחים ועוד..

צבאות נפוליון וקופסאות השימורים.

לפני כמאתיים שנה התרחשה פריצת דרך והשתכללה מאוד שיטת שימור המזון. היה זה בתקופת נפוליון כאשר חייליו נעו ברחבי יבשת אירופה והזדקקו לכמויות עצומות של אוכל משומר. השלטונות הצרפתיים הכריזו על פרס גבוה למי שימציא שיטה טובה לשימור אוכל. ואכן- צרפתי בשם אפרט מצא שיטה יעילה, הוא הכניס מזון לצנצנות זכוכית כיסה אותה בכיסוי אטום והרתיח אותה משך מספר שעות. ההרתחה השמידה את החיידקים שבמזון העלולים לקלקלו והאיטום שמר שלא יכנסו חיידקים מבחוץ.
עם הזמן השתכללה השיטה ואת צנצנות הזכוכית השבירות החליפו קופסאות פח קטנות אשר עד היום אנו קונים ברשתות המזון.

ריבות, כבושים ושאר שימורי פרות.

טיול בשוק מחנה יהודה בירושלים תמיד מעניין מאוד אבל כשעושים אותו עם סבתא הטיול מקבל משמעות אחרת לגמרי. סבתא תמיד מחפשת 'מציאות' בדוכני הירקות והפרות. כל סחורה יפה וזולה זוכה אחר כבוד להיכנס בכמויות גדולות לעגלת הקניות של סבתא. בבית נעמוד במטבח הקטן ונראה כיצד היא מבשלת את הפרות בכמויות גדולות של סוכר ומכינה ריבות צבעוניות, מתוקות וטעימות.
גם הירקות כמו מלפפונים, חצילונים, כרובית, וגזר זוכים לטיפול מיוחד. סבתא מנקה אותם כראוי ודוחסת אותם לסוגיהם לצנצנות. אחר כך היא מוסיפה מים, המון מלח ותבלינים ולאחר מספר שבועות אנחנו זוכים לטעום מהכבושים והחמוצים שלה.
זוהי דרך אחת לשימור פרות וירקות אולם על מנת להשאיר לפירות את צורתם ומרקמם הטרי ולאכלם בחודשים בהם אין תוצרת פרות מאחסנים אותם בחדרים מיוחדים,אפלים וקרירים. את הפרות מסדרים מרווחים מאוד כשהם עדיין לא בשלים דיים, יבשים מכל טיפת מים ולחות חיצונית ומחוטאים. הטמפרטורה בחדרים נעה בין 3 ל8 מעלות והפרות ממשיכים בתהליך הבשלתם באטיות ובהדרגתיות כשהם שומרים על צורתם הטבעית. לאחר מספר חודשים אפשר למצא על המדפים פרות שכלל אינם גדלים בעונה זו כשהם נראים כאילו קטפו אותם לפני מספר שעות מהעץ.
צורה נוספת המוכרת לנו היא ייבוש הפרות בייבוש טבעי ע"י חום השמש או ע"י מכשירי חימום מיוחדים.
ראשית מלבינים אותם ע"י גופרית דו פחמנית ועל פי רוב מוסיפים להם סוכר. אחר כך מחזיקים אותם משך זמן מסוים בחום כדי להרחיק ולייבש אותם מהמים וכשהם מיובשים לגמרי הם משתמרים זמן רב מבלי להתקלקל.
כך ניתנת לנו האפשרות להשתמש בכל השפע הגדול מתנת הבורא לעולמנו משך כל השנה כולה בכל מזג אויר ובכל מקום ולנצלו כדי לאסוף כוחות לעבוד אותו בשמחה.

האדום, הקיצי והמרענן.

"עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום..." קולות שירה מלאו את האוטו הקטן שלנו. מדי פעם מישהו מתחיל לזמזם וכולנו מצטרפים אליו, אפילו פסוקים ומשניות כבר אמרנו יחד והאווירה נעימה כל כך.
כן, זו אחת הסיבות שאני אוהב את החופש. הוא אמנם לא ארוך כל כך, אבל שלושה שבועות מספיקים לנו בהחלט. אנחנו מבקרים את הדודים, מבלים קצת בים או בבריכה ואפילו יש לנו שבועיים של הנאה עם קייטנת גן ישראל.
היום בבוקר אבא הודיע לנו שאנחנו נוסעים לסבא וסבתא, ושכדאי לקחת כובעים ומצחיות כי סבא מתכנן לנו עוד סיור. סבא הוא אמנם מבוגר אבל הישוב בו גרים סבא וסבתא מטופח ומושקע ביותר. יש להם מספר מטעים משגשגים, רפת, בית חרושת ובית מלאכה. בכל ביקור אצל סבתא וסבא מחכה לנו הפתעה לימודית בטבע, וכולנו הסתקרנו לראות לאן יהיה הטיול הבא.
סבא קידם אותנו כשכובע רחב שוליים מונח על ראשו, סבתא כבר הכינה לנו בקבוקי מים קרים ופירות, כמה דקות של מנוחה וכבר מצאנו את עצמנו יושבים על הטרקטור ונוסעים לכוון השדות המקיפים את המושב.
מרחוק כבר יכולנו לראות מטע עם פרות גדולים על האדמה, גבעולים ארוכים שהחלו לאבד מצבעם הירוק השתרעו לכל עבר ותוך מספר שניות זיהינו את המקום- מיקשת האבטיחים.

האבטיח- תעודת זהות

האבטיח הוא צמח ממשפחת הדלועים הגדל על האדמה, גבעוליו בעלי קנוקנות ענפות המתפשטות על הקרקע לאורך של כ4 מטרים ועליו הגדולים שסועים לאונות צרות. פריו של האבטיח נקרא בלשון החקלאים- 'ענבה' ומשקלו מגיע ל 10 עד 20 קילוגרמים. האבטיח מצופה בקליפה ירוקה עבה וקשה ופריו עסיסי ואדום. בשל כך מרבים בחדשי הקיץ החמים לאכלו ולשבור בו את הצימאון, אולם חשוב לדעת שערכו התזונתי אינו רב כיון שיש בו יותר מ 90% מים.
מולדתו של האבטיח היא היבשת אפריקה החמה וממנה נדד האבטיח ליבשת אסיה הסמוכה. תנאי הגידול של האבטיח דורשים חום, שמש והרבה מאוד מים ועל כן מקומות אלו היו טבעיים ביותר לגידולו ולא נדרש מהתושבים השקעה רבה במיוחד. לארץ ישראל הגיע האבטיח ממצרים הסמוכה והוא נקלט והתאזרח בקלות. התושבים הישראלים קבלו אותו בחמימות והם מרבים לארח אותו על שולחנות האוכל בתור קינוח עסיסי ומרענן.

היסטוריה אבטיחית על קצה המזלג

האבטיח היה נפוץ גם במצרים כבר בתקופת השעבוד של בני ישראל. התורה מספרת לנו שאחרי יציאת ישראל מארץ מצרים ירד המן בכל בוקר לפתחי אוהלי ישראל והם טעמו בו כל מאכל אפשרי אולם קבוצה קטנה בעם לא הסתפקה בכך ובאה בתלונות למשה רבנו: "זכרנו את הדגה.. את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים..". אותם מיני מאכלים המוזכרים בפסוק וביניהם האבטיח, לא היו מורגשים במן. הרמב"ן בפרושו על התורה מסביר שזו הוכחה מוחצת לכך שהאבטיח היה נפוץ ביותר במצרים והיה פרי זול ופשוט כמו שאר הירקות המוזכרים, ואפילו העבדים היהודים יכלו לאכל ממנו בשפע בכל עת שירצו.

האבטיח הצהוב.

האבטיח הצהוב ידוע בשמו העממי- מלון וגם הוא נמנה עם פירות הקיץ המרעננים. צורתו היא כדורית או מאורכת וצבע קליפתו נע בין גווני הצהוב, ירוק בהיר או אפילו אפרפר. ישנם מספר זנים של מלונים ואפשר להכירם לפי מירקם הקליפה וצבעה. הפרי הבשל מקבל צבע כתום צהוב והוא מכיל בתוכו גרעינים מאורכים. מלון בשל וטרי אפשר לזהות בקלות שכן הוא מדיף ריח מתוק ונעים במיוחד.

איך בוחרים אבטיח טוב?

כשישבנו על הטרקטור בדרכנו חזרה לביתה של סבתא אבא שגדל בעיר הגדולה סיפר לנו:
כשהיינו ילדים קטנים היה מגיע לשכונה בכל יום רביעי 'שמעון אבטיח'. לשמעון היתה משאית גדולה ופתוחה שעליה התנוססו בגאון מאות אבטיחים.
כולנו ידענו ששמעון נכנס לרחוב שכן שמענו את הכרוז "אבטיח על הסכין אדום ומתוק רבותי, אבטיח לשבת, לחג ולכל יום..."
אמא היתה שולחת אותנו עם סכין גדולה וכסף מזומן. שמעון היה בוחר אבטיח טופח עליו טפיחה אחת או שתיים וחורץ בו חריץ. מישהו מאיתנו היה מתנדב לטעום את החתיכה שהגיש לנו שמעון ואם אכן היא היתה עסיסית ומתוקה שקל שמעון את האבטיח ואנחנו שילמנו והלכנו לדרכנו.
מאז- עברו כמעט שלושים שנה, אבל עד היום כשאני בוחר אצל הירקן אבטיח אני דופק עליו בשביל לשמוע אותו...כולנו חייכנו וסבא הסביר שאפשר אמנם לשמוע צליל עמום המעיד על בשלותו של הפרי כשדופקים עליו אולם הכי טוב לבדוק את הקנוקנת שליד עוקץ הפרי (הגבעול הקטן בקצה האבטיח), כאשר היא יבשה היא מעידה על כך שהאבטיח היה מספיק זמן בשמש והוא בשל וטעים. צבעו החיצוני של האבטיח אינו יכול להעיד על טעמו בפנים. כמו כן כדאי להפוך את האבטיח ולראות אם הצד שעליו היה מונח על הקרקע הצהיב מעט. מה שבטוח ביותר הוא לקנות רק חצי אבטיח כשאנחנו רואים בברור את התוצרת הנמכרת לנו...

ארץ זית שמן

"היום נוסעים לסבתא שולה"- קראה שלומית בהתרגשות גדולה בבוקרו של יום ראשון- נר שני של חנוכה. "סבתא הזמינה אותנו כדי למסוק את מה שנשאר על העץ ולהכין זיתים מלוחים".
בהתרגשות של שלומית נדבקו כל ילדי משפחת כהן, שכן מסיקת הזיתים בחג החנוכה- מהעצים הסמוכים לגינתה של סבתא שולה הפכה להיות מסורת משפחתית אהובה.
אמא תמיד מספרת את כיצד סבה- אבא של סבתא שולה, היה שוכר פועלים שיעזרו לו בעונת המסיק לקטוף את הזיתים אחד לאחד מהעצים הרבים אותם גידל. כיצד התמלאו הארגזים הגדולים וכיצד לקח אותם סבה לבית בד סמוך על מנת לייצר מהם שמן משובח. אנחנו הנכדים הקטנים היינו רצים סביב הפועלים ואוספים את הזיתים שנפלו מניעור העץ ומכניסים אותם לארגזים.
אבל השמחה הגדולה היתה כאשר סבתא לקחה מספר צנצנות זכוכית גדולות ומילאה אותם בזיתים שכבר השחירו. היא היתה דופקת אותם ויוצרת בהם חריץ, משרה אותם במי מלח ושום, ולאחר מספר שבועות היינו מתענגים על הזיתים המלוחים אותם שלחה סבתא לכל ילדיה ונכדיה.
סבא וסבתא של אמא נפטרו, גם את מטע הזיתים מכרו , אולם סמוך לגינתה של סבתא נשארו מספר עצי זית מהם מכינה סבתא זיתים כבושים.
את הכבושים הירוקים היא מכינה בתחילת עונת המסיק, אולם בסביבות חנוכה הזיתים שנשארו על העץ השחירו וזה הזמן לחגוג עם סבתא את 'חגיגת הזית'.

צעיר וזקן, ירוק ורענן

הזית הוא עץ נמוך, שגבהו בין שבעה לעשרה מטרים, אולם הוא בעל ענפים רחבים, אינו נושר בשלכת ומושך את העין בעליו המבריקים והרעננים תמיד. התבוננות קצרה בעלים המארכים תגלה לנו שצידם העליון אומנם ירוק אולם צידם התחתון בצבע אפור כסוף. ממקום העלים יוצאים גם פרחים קטנים ולבנים הערוכים בקבוצות. חלקם נושר וחלקם מהווה בית גידול לפרי הזית.
הפרי עצמו הוא בית גלעין שציפתו מכילה אחוז גבוה של שמן. בתחילה הפרי ירוק וקשה, וכשהוא מבשיל הוא נעשה רך יותר וצבעו משתנה לאדום ואחר כך שחור.
עץ הזית מאריך ימים ושנים והוא יכול להתקיים אף יותר מאלף שנה, ועל כן ישנם מומחים הטוענים שבארץ ישנם עצי זית שנשתלו עוד בתקופת החשמונאים.

טיפת היסטוריה זיתית

הזית הוא אחד מעצי הפרי הותיקים והאופייניים לארצנו, ואף זכה להימנות על אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
פרי הזית שימש למאכל, שמן הזית – למאור ולרפואה, ואפילו השתמשו בו למשיחת מלכים. בימי בית המקדש השני היה גידול הזית מפותח ביותר בארץ ישראל ובמיוחד באזור הגליל. מארצות רחוקות היו באים לערי הגליל כדי לקנות שמן זית משובח. השמן הארצישראלי נשלח לארצות השכנות ונקנה שם בכסף מלא, ולא פלא שהלכות רבות הנלמדות במשנה נקשרות בעץ הזית ובפריו.
עם חורבנה של הארץ ובעקבות המלחמות הרבות, נעקרו עצי זית רבים, אולם בסביבות ירושלים ובגליל עדיין אפשר להבחין בעצי זית זקנים וותיקים. בימנו שוב החלו לגדל בארץ זיתים על אלפי דונמים והסיבה העיקרית לכך היא תכונתו של הזית המסתפק במעט מים אך בטיפול טוב ובמזג אויר חם ויבש הוא מניב פרות טובים המנוצלים לשימושים רבים ומגוונים: לפרי מאכל, שמן, תעשיית הבשמים, סבונים ומשחות, תרופות ושמן למאור.

כשעת המסיק הגיע

לסבא שלמה שלנו (בעלה של סבתא שולה)- יש חבר ילדות תמני- בן מושב קטן, המתפרנס בכבוד ממטע הזיתים שלו. בדרך כלל עם ירידת הגשם הראשון ופריחת פרח החצב מתכנסת כל המשפחה המורחבת שלו לצל העצים ומתחילה בעבודה.
הגברים לוקחים חופש מכל עיסוקיהם, הדודים ובני הדודים גם הם נרתמים למשימה, ואפילו הילדים מושבתים מהלימודים בבית ספר ומתייצבים לעזרת המבוגרים.
מתחת לעצי הזית עמוסי הפרות נפרשות יריעות אליהם זורקים את הזיתים הנקטפים ביד או נופלים כתוצאה מנענוע וחבטה של העץ. היריעות שומרות שהפרי לא יחבל ויפגע מהקרקע, שכן כל מכה עלולה להזיק לו בשעות הצהריים נזרקים כל הזיתים לארגזים ולאחר סעודה משפחתית חגיגית הכוללת פיתות מעשה יד, שמן זית עם זעתר וזיתים מהמסיק הקודם מתיישבת המשפחה כולה למיין את הזיתים שנקטפו באותו יום.
בסיומה של תקופת המסיק מובלת התוצרת לבית בד שם מקדמים בקריאות שמחה את השמן הראשון שנעצר, וכל העוסקים במלאכת המסיק מתכבדים לטבול את פיתם, לברך ולהתברך שהברכה תשרה בשמן ובזית, ושיזכו לשנה הבאה ברוכה ושמנה עוד יותר.
החבר של סבא זוכר להביא לו בכל שנה צנצנת שמן מהמסיק הראשון ומבקש ממנו לטעום ולקחת למשפחתו מהזיתים שסבתא הכינה באותה שנה.

סבא וסבתא תמיד מתגאים בכך שבניהם כשתילי זיתים תמיד מסובים לשולחנם, שאנו הילדים – הבנים והבנות, לומדים תורה ומקיימים את המצוות בשמחה. והם מתפללים ומקווים שכמו הזית העשיר בשמן ותועלת כך אנו נהיה נרות להאיר לכל סביבתינו.

ארבעת המינים, ארבעה שהם אחד.

רעש, המולה, קריאות רוכלים ומוזיקה חסידית שמשו בערבוביה ברחבה הגדולה שבפאתי ככר השבת. גם השנה כמו בכל שנה אבא לקח חופש מהעבודה ביום שלאחר יום הכיפורים והקדיש את כולו למען מטרה אחת ויחידה- קניית ארבעת המינים.

והשנה- בפעם הראשונה, גם אני מצטרף לחוויה הקדושה הזו. כן, בתחילה זה נשמע כל כך מוזר לשייך את צמד המילים "חוויה קדושה" לבלגן ולצבעוניות שסובבה אותי ברחבה הגדולה, אבל רק אחרי שראיתי את הרצינות בבדיקת ובבחירת כל אחד מארבעת המינים מחד ואת שמחת המצווה שמלאה את אבא כשמצא את שחפץ מאידך הבנתי עד כמה מתאימה ההגדרה.

"לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"- זה מה שהמלמד הסביר לנו וזה בדיוק מה שראיתי ב"שוק ארבעת המינים". איך שורה לה השכינה הקדושה על פרות הדר, ענפים ועלים, על ניירות ונוצצים לאלו הנוהגים לקשט את סוכתם ועל בדי לבן, ספסלים ושולחנות מתקפלים.

אבא תר בעיניו את הדוכנים הרבים שמלאו את הרחבה והחל צועד לכוון שולחן עליו נערמו לולבים.

הלולב

"כפות תמרים, אלו הרי לולבי התמר הנאים המתמרים ועולים מלבו של עץ הדקל המלכותי- נזכרתי, תוך כדי הליכה עם אבא.

"שלום עליכם ר' משה"- פנה אבא למוכר, לחיצת ידיים ושיחה קולחת שהתפתחה בין השניים הבהירה לי שהם כבר מכירים מימים ימימה.

"אני רואה שהשנה הגעת מיד במצאי החג והבאת איתך תגבור רציני "- אמר לאבא לאחר שאילת שלום הדדית. "השנה יש לנו מעט לולבים והם יקרים ביותר, טוב שלא חיכית לרגע האחרון. הממשלה אסרה לייבא לולבים מאל- עריש שבמצריים כמו בכל שנה ולכן הזמנתי כמות גדולה יותר מהסוכן שמביא לולבים מירדן, הם טריים ומהודרים אך כמובן גם יותר יקרים". אמר וכבר התפנה לאחד האברכים שפנה אליו בשאלה.

"אבא, נראה לי ששם מוכרים בזול יותר לולבים מבקעת הירדן או מבית שאן" לחשתי. "יקר יותר או פחות זה לא שיקול בקניית ארבעת המינים," ענה לי אבא מניא וביא, "'ולקחתם לכם.. פרי עץ הדר כפות תמרים ...'- לא רק האתרוג הוא פרי עץ הדר אלא כל המינים צריכים להיות מהודרים. היו כאלו ששלמו עבור ארבעת המינים הרבה יותר, במסכת סוכה מסופר מעשה שהי עם רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באים בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שקנה אותו ב1000 זוז"- ראה עד כמה היתה חביבה עליו המצווה"- סיים אבא את דבריו תוך שהוא בודק לולב אחד.

"הנה השדרה"- הוא הסביר לי, והצביע על העלה המרכזי שנראה כמו חוט שדרה וממנו יוצאים כל העלים. " הלולב צריך להיות לח וירוק מראשו לסופו, יפה במבנהו וגידולו, זקוף וישר כשרביט ללא עקמומיות וכפיפות כלל, לא לצדדים ולא לפנים ולאחור וראשו שלם".

אבא הקדיש זמן ארוך לבדוק את הלולב שבחר ואם משהוא לא מצא חן בעיניו הוא לקח אחד אחר ובדק אותו. לאחר כשעה שילם אבא עבור הלולב והכניס אותו לנרתיק פלסטיק.

"זהו, כאן גמרנו" אמר אבא והחל לפסוע לכוון היציאה. "זהו? רק לולב? ומה עם כל השאר, אתרוג ערבות והדסים?" שאלתי בבהלה.

"נו, נו, הרי בדיוק לשם כך אנחנו ממהרים, בעוד כעשרים דקות יוצא האוטובוס לכוון כפר חב"ד ולשם פנינו מועדות על מנת לקנות אתרוג.

האתרוג

לרגע אחד לא שיערתי עד כמה תהיה מרתקת הנסיעה לכפר. לא, לא היה שום פנצ'ר באוטובוס והאנשים שישבו סביבנו היו רגילים ביותר. אבל הסיפורים שאבא סיפר לי על אתרוגים גרמו לכך שהייתי מוכן לשבת באוטובוס עוד כמה שעות טובות ולהאזין עוד ועוד.

ראשית אבא הסביר לי שישנם הרבה מאוד סוגי אתרוגים וכל קהילה נוהגת להשתמש בסוג אחר, המשותף לכולם הוא החיפוש אחר "פרי עץ הדר"- פרי האתרוג ממשפחת פרות ההדר שיהיה נקי ביותר וללא שום כתם, מרובה בשקיעות ובליטות ולא חלק כמו הלימון.

"וכי לא היו כאלו אתרוגים בשוק ארבעת המינים בירושלים?"- שאלתי בתדהמה, אבל אז אבא הסביר לי שקבלה בידנו- חסידי חב"ד, עוד מהאדמו"ר הזקן- רבי שנאור זלמן, להדר אחר אתרוגים הגדלים בדרום אטליה ונקראים 'קאלאברער' – על שם מקום גידולם- קאלאבריה.

האדמו"ר הזקן הסביר שכאשר הקב"ה נתן למשה את הציווי "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" הושיבו שלוחים על ענן ושלחום להביא אתרוגים מקאלאבריא. והאדמו"ר הרש"ב חזר על הסבר זה מספר שנים בליל א' של חג הסוכות. הרבי היה משתמש האתרוגים שגדלו בקאלאבריא ואף עודד את שתילתם בארץ הקודש, ובכפר חב"ד נמצאים עצי אתרוג מזן זה, ולכן אנחנו נוסעים עכשיו לכפר.

סוס לארבעת המינים

עם ישראל כולו מהצדיקים ועד הפשוטים ביותר היו חוסכים מלחמם ומצניעים מטבעות מכספם הדל כדי לקנות אתרוג מהודר ביותר כדי לברך עליו בחג הסוכות.

מסופר על רבי מרדכי מנישחיז שלפני שנתמנה לרב היה עוסק במשא ומתן והיה משאיר מכל נסיעה קצת כסף לאתרוג וכך קיבץ את כל הסכום הדרוש לו לקניית אתרוג מהודר ומיוחד ביותר.

פעם אחת בעת נסיעתו לקנות אתרוג פגש בשואב מים אחד שבכה והתאנח מרוב צער. לשאלתו של ר' מרדכי מדוע הוא עצוב כל כך ענה לו שואב המים שסוסו מת ואין לו אפשרות לקנות אחד אחר תחתיו וגם לא יוכל עכשיו לסחוב את המים למרחקים גדולים, כך שנשאר ללא פרנסה.

מיד הוציא הרב את הכסף ששמר לאתרוג וקנה לו סוס חדש. חסידיו התפלאו ביותר ושאלוהו: "רבי, כיצד ויתרת על אתרוג מהודר לארבעת המינים בקלות גדולה כל כך?"

ענה להם הרבי: "וכי מה החילוק? אתרוג הוא מצוות ה' וגם מה שעשיתי זו מצוות ה'. כל העולם יברכו על אתרוג ואני אברך על הסוס..."

מעשה זה עשה רעש גדול בשמיים וזכה הצדיק והביאו לו לביתו אתרוג יפה ומהודר לארבעת המינים.

כשהגענו לפרדס האתרוגים נגלו לעיניי שורות של עצים נמוכים בני 3 מטר בלבד. עלי העץ רחבים ומעוגלים בעלי שפה משוננת בצבע ירוק בהיר. פרות האתרוג דמויי הביצה והמחודדים בראשם הפיצו סביבם ריח עדין ביותר. כמעט כל האתרוגים נקטפו ומוינו, חלק גדול נשלח לקהילות בחו"ל וחלק לבתי מסחר באתרוגים. אבא ביקש שיראו לו היכן נמצאים האתרוגים המהודרים ביותר והחל מתבונן בו ובודק אותו מכל צדדיו. כשסוף סוף מצא את 'האתרוג שלו' התפנה לחפש גם עבורי אתרוג יפה מהזולים יותר. אבא הבטיח לי שלאחר החג ייתן לאמא את האתרוגים על מנת שתעשה מהם ריבה- כבכל שנה.

עכשיו חסרים לנו רק הדסים אבל אני יודע שאבא אוהב לקנות אותם רק בערב החג כדי שהם יהיו טריים, ירוקים ורעננים ככל האפשר.

ההדס

אבא סיפר לי שכשהוא היה ילד גדל בגינתם שיח הדסים. סבא שמר עליו מכל משמר, גידר אותו, השקה אותו ודאג לטפח אותו ככל האפשר.

"היה זה שיח יפה ובעל ריח נעים" הפליג אבא בזיכרונות "עליו הקטנים הסגלגלים היו בצבע ירוק כהה פרחיו היו לבנים וקטנטנים ופרותיו הם כדורים קטנים בצורת ענב בצבע סגול שחור.

בערב החג סבא היה ניגש לשיח וקוטף ממנו הרבה מאוד גבעולים, הוא ישב ליד האור והחל לבדוק אותם אחד אחד שכן ההדס צריך להיות משולש. הסבא לימד אותנו שעלי ההדס ל4 מינים צריכים לגדול בשלשות, כל שלושה עלים יוצאים מנקודה אחת וגובהם של כל השלושה שווה. ראשי שלישיית עלי ההדס צריכים לחפוף את עוקצי השלישייה החדשה שצומחת מעליו לאורך כל ההדס. לאחר שאבא בחר לעצמו הדסים נכנסו מספר שכנים כדי לבחור להם הדסים מהודרים. ובימי החג היו מגיעים אנשים מהשכונה שהדסיהם נפסלו כדי להחליפם בהדסים טריים וחדשים.

הערבה

לערבות כלל לא דאגתי שכן ידעתי שבשעות אחה"צ יגיע אלינו דוד מנשה עם כל משפחתם ובאמתחתם ארגז ערבות מלא וגדוש. דוד מנשה גר בקצרין שברמת הגולן ובכל שנה יוצא עם ילדיו בערב החג כדי לקטוף מעצי הערבה הגדלים הפקר ערבות טריות ומהודרות.

אך משום מה הזמן עובר ואין זכר לדוד מנשה וערבותיו. אמא החלה דואגת, אבא ניסה ליצור קשר טלפוני אבל אין תשובה.

חצי שעה לפני כניסת החג נכנסו אורחינו כשהם עייפים מאוד אך בידם הארגז המסורתי מלא ערבות גדולות וטריות.

"יצאנו כרגיל מיד לאחר תפילת שחרית- "- סיפר דוד מנשה בעודו לוגם מכוס מים קרים שהגשתי לו, "אך כנראה השנה זה היה קצת מאוחר. כשהגענו לאזור בו תמיד אנחנו קוטפים העצים היו מרוקנים כליל, מספר ערבות בודדות התנענעו עם הרוח והן כמובן היו עם עלים תלושים וממש לא יפות. סקרנו במהירות את כל האזור ונסענו בסביבותיו ורק לאחר חיפוש ממושך מצאנו מספר עצים יפיפיים מלאים ערבות נהדרות. שמנו לב שהעצים מטופחים ביותר אבל הדבר לא משך במיוחד את תשומת ליבנו. התחלנו לקטוף במלא המרץ וכשהיינו בשלבי סיום עצר לידינו רכב ומתוכו ירדו שני אנשים.

הם שוחחו ביניהם ואז ניגש אלינו המבוגר מבין השניים.

"סליחה שאני מפריע לך" , הוא פנה אלי בחביבות, "אבל קבלת רשות ממשהו לקטוף ערבות מעצים אלו?"

"רשות?" שאלתי אותו, "והרי השטח כולו הפקר.".

"כן, השטח סביב אכן הפקר גמור אבל אם שמת לב קבוצת עצים זו מבודדת כמעה, ואפילו התחלנו לגדור אותה, זהו שטח פרטי ועצי הערבה הם שלנו". סיים היהודי את דבריו.

"הרגשתי מאוד לא נעים וכמובן התנצלתי מיד, אבל בפועל הייתי צריך למצוא פתרון שכן ארבע מינים שמקורם באיסור גזל פסולים מלכתחילה. חיש התיישבתי עם הילדים וספרנו את הערבות שהספקנו לקטוף, שילמנו לאדון את שמגיע לו ושוב בקשנו את סליחתו. זהו, עכשיו ב"ה הגענו, בואו נקשור את הלולבים לפני שיהיה מאוחר מידי".

התייצבנו כולנו בסוכה, ריח הסכך מרחף סביבנו ועל השולחן ארבעת המינים המהודרים.

האתרוג מונח בקופסא מהודרת, הלולב באמצע ומצידיו הערבות וההדסים. אבא לימד אותי לקשור את הטבעות המאגדות את המינים ואני בהתרגשות גדולה נשאתי תפילה שכבר מחר נזכה לטול לולב זה בבית המקדש ויהיה לנו ולכל ישראל חג שמח באמת.