לחתום באצבעות

מצב הרוח המשפחתי בבקרו של יום חמישי היה סגריר ומעונן ביותר. בשעות הבוקר המוקדמות אמא התעוררה ולתדהמתה הרבה גילתה שבלילה בלילה, כשכולנו ישנו כהרגלנו בנחת  ובשלוה, נכנסו גנבים לביתנו דרך דלת החצר ויצאו דרכה  בשקט מופלא כלעומת שבאו כשהם לוקחים איתם שלל רב: כלי כסף, תכשיטים, ואפילו מעטפה עם סכום כסף שנשמר עבור נסיעה לרבי.

אבא לא הפסיק לומר ש "הכל משמיים ורק צריך לחשוב טוב ולקוות לטוב, אמא ניסתה לנחם ולהרגיע אותנו שבעזרת ה' הכל ימצא ויוחזר הביתה, ושניהם ביקשו והזכירו לנו משך כל הבוקר: "אל תיגעו בכלום!  שום חלון או דלת, שום חפץ או רהיט ואפילו לא בקירות, אנא אל תגעו!"

את פישרה של ההוראה הבנו בשעה 7:00 בבוקר. זוג שוטרים חביבים נכנסו הביתה, תחקרו את אבא ואמא ומילאו ניירות- (המון) ואחר כך הזמינו אותנו להתקרב אליהם אבל,,כמובן "רק לראות, ו… רגע גם לא לגעת בכלום".

השוטרים הוציאו מתיקם אבקה והחלו לפזר אותה על סורגי הדלת הפרוצה, על השולחן הסמוך, על זגוגית החלון, על המדפים ודלת הוויטרינה וכמעט בכל מקום בו חשדו שהגנבים נגעו.

תוך רגעים מספר אפשר היה לראות סימנים משונים על רקע האבקה.

"אלו טביעות אצבעות"- הסביר לנו השוטר והן יעזרו לנו לנסות ולגלות איפה נמצא השלל…

עקבות נסתרים

עור האדם הוא האיבר הגדול ביותר בגופנו שכן הוא מכסה את כל גופנו ואם נפרוש עור של אדם מבוגר שיטחו יגיע ל2 מטרים רבועים ומשקלו לכ3 קילוגרמים.

בעור יש 2 שכבות עיקריות, השכבה העליונה הנקראת "אפידרמיס" והשכבה הפנימית התחתונה הנקראת "דרמיס".

בפניה העליונות של השכבה התחתונה, "דרמיס" יש פיטמיות קטנטנות המכילות את סעיפי העצבים של חוש המישוש. פיטמיות אלו אבות במיוחד בקצות האצבעות מקום בו האדם משתמש ביותר כדי לגעת ולמשש והן ערוכות ומסודרות בשורות עקומות, ואצל כל אדם יוצרות סדר אחר.

שכבת העור מפרישה כל הזמן שומן וזיעה המצפה ומכסה את החריצים המפותלים  שבעור וכאשר אנו נוגעים במשהו- אנו משאירם אחרינו טביעות ועקבות של זיעה ושומן בלתי נראים. גם לאחים בני אותה משפחה או אפילו תאומים זהים יש הבדל ברור בטביעות האצבע הייחודיות להם.

במחלקה ה "דקטילוסקופית" במשטרה, המתמחה בחקר טביעות האצבעות מודעים לסימנים אלו ומשתמשים באבקה מיוחדת שכאשר מפזרים אותה על משטח מתגלים בבהירות כל טביעות האצבעות של אלו שנגעו בו והשאירו אחריהם עקבות.

מאגר טביעות אצבע

לכל משטרה בעולם ישנו מאגר עצום של טביעות אצבע.

ישנם מקומות בהם כאשר תינוק נולד או כאשר נער מגיע לגיל בו מוציא את תעודת הזהות שלו, לוקחים בין יתר הפרטים גם "טביעות אצבעות" ע"י צביעת היד בדיו שחור והחתמתה על גבי ניר מיוחד. כאשר יש צורך לזהות אנשים ע"י טביעת אצבע מיד פותחים את מאגר הטביעות הממוינות ל4 סוגים עיקריים ומתחילים לחפש ולבדוק למי היא מתאימה. ל"סקוטלנד יארד"- יש ספריה ובה כ2 מליון טביעות אצבעות  ולספריית ה"אף בי אי" בארצות הברית יש כ70 מליון טביעות אצבעות של אנשים מכל העולם.

במקרים של אסונות גדולים לא עלינו או גניבות ופריצות, כשיש צורך לזהות את האנשים האפשרות להשתמש בטביעת האצבעות היא ברורה ומהימנה ביותר.

משווים את טביעות האצבע עם אלו הנמצאות במאגר הגדול וכך מזהים בברות את האדם הנדרש.

שונים אך שווים

מיליוני בני אדם מסתובבים בעולם, פניהם שונות, מחשבותיהם שונות ואף  טביעות אצבעותיהם שונות ישנן טביעות בעלות צורה עגולה כלולאה, יש בצורת  קשת, מערבולת או אפילו טביעה המורכבת מכמה סוגים יחד.  מפליא לראות עד כמה כל אדם ואדם על פני העולם זכה לייחודיות בפני עצמו גם בפרטים הקטנטנים והנסתרים שבגופו.

אך על אף השוני הגדול בנינו, ההתמודדויות והמתנות אותן נתן לנו בורא העולם, כולנו רצים ועמלים להגיע לאותה מטרה של עשיית דירה להקב"ה, כשאנו משתדלים להשאיר אחרינו טביעות אצבע גדולות וקטנות של אלפי מעשים טובים.

נא להכיר- מלכת הפה..

השקט המוחלט ששרר בבית עם כניסתי די הפתיע אותי. בשעות הערב כשאני חוזר מהחיידר תמיד ישנן שיחות ערות המתנהלות בחדר הילדים וכל מי שרק עובר את סף ביתנו זוכה לשמוע אותן.
כל אחד חולק את חוויותיו עם שאר האחים, מחליפים רשמים, קצת מתווכחים, עוזרים אחד לשני בשיעורי בית, ככה עד ארוחת ערב.
אבל אתמול זה היה מוזר ביותר שקט שכזה...
בצעדים מדודים נכנסתי פנימה, אמרתי שלום לאמא וחיש צעדתי לעבר החדר. מחזה מצחיק ביותר נגלה לעיניי! לוי יושב כשעיניו קשורות במטפחת, ובנימין מגיש ללשונו כפית המכילה משהו, לוי טעם ואמר- "זה כל כך קל, זו שמנת". וכל שאר הקטנים שישבו על הספה סביב התמוגגו מצחוק כשהם קוראים "מצוין! הצלחת!".
"אפשר להבין מה מתרחש כאן" פניתי אליהם כשכולי מלא פליאה.
ובתוך הצחוק הכללי הואיל בטובו מנחם להסביר לי במשפט קצר "אנחנו בודקים את תפקוד פקעיות הטעם שלנו, רוצה להצטרף לניסיון?"

הלשון והטעם.

חוש הטעם שלנו נשלט על ידי אלפי צורות תאים מקרוסקופיים, דמויי בצל, המכונים פקעיות הטעם. אלה פזורות בעיקר על גבי איבר המסתתר בתוך פנו- הלשון.
הלשון היא אבר שרירי ושטוח האחראית העיקרית לחוש הטעם והיא גם עוזרת בלעיסת המזון ובליעתו.
הלשון היא גם אחד מאברי הדיבור החשובים והיא מסיעת לאדם להשמיע עיצורים ותנועות המצטרפים להברות ומילים.
. צדה התחתון מחובר מאחור אל העצמות והשרירים של הגרון אולם גופה העיקרי גמיש ונייד להפליא.
גוף הלשון- האדמדמה, אותה אנו מכירים היטב מורכב ממארג של שמונה שרירים בתוכה, ושמונה שרירים נוספים המחברים את הלשון לחלקים שמסביב. שרירים אלה מסוגלים להתכווץ בשילובים שונים ומקנים בכך ללשון מגוון עצום של צורות. גמישות הלשון חשובה ביותר לדיבור ולאכילה.
הלשון מכוסה פטמיות זעירות, אשר בגללן היא מחוספסת. בפטמיות אלו, הנמצאות גם על גבה של הלשון, בשוליה ובחלקה האחורי יש קבוצות של תאים מיוחדים, דרכם מופעל חוש הטעם.

לשונות מיוחדות.

שלא כבני האדם, אצל הנחש הלשון משמשת גם כאבר מישוש מרכזי. לשונו היא ארוכה וצרה ובקצה היא שסועה לשתי אונות ויוצרת צורת מזלג בעל שני שיניים. כאשר הנחש זוחל הוא מוציא את לשונו החוצה וממשש בה. ותוך כדי מישוש קולטת לשונו גם ריחות וכשהיא חוזרת לפה היא מוסרת את הריחות האלו לאבר הרחה הנמצא בתוך פיו.
גם הזיקית קיבלה לשון מיוחדת כמתנת שמיים. לשונה ארוכה במיוחד והיא מסוגלת לשלוף אותה למרחק רב מאוד מהפה. היא מכוסה בריר דביק המאפשר לה לתפוס ולהצמיד אליה חרקים וזבובים ואז להכניסם בזריזות לפה לצורך מאכל.

הלשון- מעדן מלכים.

כבר בתקופות קדומות נחשבה הלשון כמאכל משובח ורך ביותר. אברהם אבינו הוא רק דוגמה אחת להכנסת אורחים מפוארת ולסעודה מיוחדת שערך למלאכים והוא הגיש להם בה לשון בחרדל.
לרבי שמעון בן גמליאל היה משרת מסור ונאמן ושמו – טבי. פעם קרא לו רבי שמעון ובקש ממנו לקנות בשוק מאכל טוב במיוחד. הלך טבי וקנה אצל הקצב לשון פרה , והביאה לרבו.
"יפה", אמר רבי שמעון, ועכשיו צא אל השוק וקנה לי מאכל כל שהוא רע, ממש גרוע".
הלך העבד וחיש קל חזר עם מאכל רע- עוד לשון.

שאל אותו רבו – "מדוע כשביקשתי ממך מאכל טוב הבאת לי לשון, וכשביקשתי מאכל רע גם כן הבאת לי לשון, האם הלשון היא טובה אך גם רעה?".
ענה לו העבד הנאמן:
"אכן כן רבי, כאשר הלשון טובה, רכה, טרייה ומשובחת- אין מאכל טוב ממנה. אולם כאשר היא קשה ורעה- אין מאכל רע ממנה. "וכך גם לשוננו", המשיך העבד בדבריו.
כאשר משתמשים אנו בלשון לדברים טובים, ללמוד תורה ודיבור עדין- אין טוב מלשוננו, אולם אפ ח"ו הלשון משמשת כחץ לפגוע, להעליב ולשקר- אין רעה ממנה!"

הגברת המסתתרת.

כאמור, אחד מתפקידיה המיוחדים של הלשון הוא הדיבור ומסבירים לנו חכמים שלשם כך הקב"ה שיכן אותה בתוך ארמון מתוחכם ומבוצר.
מכל עבריה מקיפים אותה החניכיים, סביבה עומדות ניצבות כמו חרבות שלופות- השיניים, ולתוספת- שני שומרי ראש- השפתיים. שלם מה לה כל אלו?
על מנת שהאדם ישמור עליה וישתמש בה רק לאחר מחשבה מעמיקה ועיון מדוקדק בדברים שהוא עומד להוציא ממנה.
רבי, בנו של רבן שמעון בן גמליאל, רצה ללמד את תלמידיו להיזהר בדיבורם. מה עשה? הוא הזמין את כל תלמידיו לסעודה וציוה לשים לפניהם לשונות מבושלות. ביניהן לשונות רכות שהתבשלו די צרכן, ולשונות קשות- שעוד לא היו מבושלות לגמרי.
רבי עצמו בה גם כן לסעודה ואמר לתלמידיו:
"אכלו נא תלמידי היקרים, בחרו לכם מהלשונות המשובחות כפי שתרצו."
ואכן- כל תלמידיו נענו להזמנה והתכבדו מהלשונות שהוגשו לשולחן אולם- איש מהתלמידים לא רצה לאכול מהלשונות הקשות וכולם בחרו בלשונות הרכות והטעימות.
הסתכל רבי במעשיהם ואמר להם בנחת:
"ראו בני את מעשיכם ולמדו מהם. כולכם בחרתם לכם את הלשונות הרכות ועזבתם בצד את הקשות, כיוון שהן טובות, טעימות וערבות יותר. אנא, התנהגו כך גם בחיי היום יום שלכם כאשר אתם מדברים איש לרעהו. אל תדברו בלשון קשה ובכעס אלא בלשון רכה עם דברים נעימים ועדינים".
אז אולי גם אנחנו נשים לב יותר לגברת הנחמדה המסתתרת בתוך פינו? נשמור עליה, נחשוב לפני שאנו מדברים בה, ונשתמש בה בצורה הנקייה והבריאה ביותר.