עוד בוקר רגיל הפציע מחרכי החלונות המקומרים לביתם של יהודה ובנימין. בזריזות נטלו את ידיהם והתארגנו לצאת למקווה.
בפתח הבית המתינה להם אמם כשהיא אוחזת בידה סל קלוע ובו ארוחת בוקר וצהריים לילדיה השקדנים. היא ליוותה אותם במשעול הצר תוך שהיא מברכת אותם בהצלחה בלימודיהם ובכל מעשה ידיהם.
השניים הודו והשיבו לה בברכת יום טוב וחיש מיהרו להמשיך בשגרת יומם.
כמו בכל יום עליהם לטבול בבור המקווה שבקצה הרחוב, אחר כך ימשיכו יחדיו לבית הכנסת שם יצטרפו לאביהם בתפילת שחרית ומיד בסיומה ימהרו לבית התלמוד בו ישהו עם חבריהם עד לשעות אחר הצהריים.
כבר שנים מספר עושים הם דרך זו בכל בוקר וב"ה הוריהם ומוריהם רווים מהם רוב נחת.
באותו היום משהו שונה משך את תשומת ליבם. ליד בית הכנסת הוצב שולחן ולידו ניצבו שלושה יהודים הנראים כתלמידי חכמים. על השולחן עמדה קופה גדולה וסביבו התגודדו יהודים זקנים וצעירים כאחד.
"שקלים שקלים" נשמעה ההכרזה ברמה "שקלים יהודים, מחצית השקל לכל נפש..." חזרו שוב ושוב המילים על עצמן.
יהודה ובנימין הביטו מחויכים אחד בשני, הם כבר הבינו. אחד באדר היום, ראש חודש, ועל פי תקנת חכמנו מתחילים להשמיע על השקלים כדי להזכיר לכל היהודים שהנה הגיע הזמן להרים את מחצית השקל- התרומה השנתית הקבועה לקופת המקדש.
מכספים אלו יקנו אחר כך את הבהמות לקרבנות ציבור, עולות התמיד והמוספים ואת החומרים לנסכים, המנחות והקטורת.
יהודה נזכר במה שלימד אותו מורהו בבית התלמוד:
כולם חייבים לתת מחצית השקל ואפילו עני המחזר על הפתחים "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"- אומרת התורה.
הילדים נעצרו לרגע קט כדי להביט במחזה. הנה ניגש שמעון הסנדלר כדי לתת את המחצית שלו. משהו מוזר מתרחש סביב השולחן והילדים מתקרבים.
"אין אפשרות לקבל את כספך" שומעים הם את שליח בית הדין אומר לשמעון הסנדלר. "התשלום אפשרי רק במטבע אחת בעלת ערך של חצי שקל בשקל הקודש ואין מתקבלות מטבעות רבות המצטרפות לסכום זה"- הסביר לו בעדינות.
- "עד מתי תשבו כאן לגבות את הכספים?" שואל בסקרנות ילדון שובב את השולחנים.
- "עד חג הפורים נשב כאן ונזכיר לכולם לשלם את חובם למקדש. אך מט"ו באדר ואילך נתחיל לתבוע בנחת מאלו שעדיין לא העלו את תרומתם ונקווה שכולם יזדרזו.
בכ"ה באדר יהיה צורך לכפות את אלו שלא שלמו את מחצית השקל שכן עד ראש חודש ניסן כל המחציות אמורות להיות כבר בבית המקדש." הסביר לו זקן שלוחי בית דין.
"בכסף זה יקנו הממונים את הבהמות לקרבנות השנה החדשה וחובת כל יהודי להשתתף בתשלום קרבנות אלו". הסביר לו בעדינות וחיש פנה למספר יהודים שבאו לשקול את שקליהם.
בנימין ויהודה שמו לב שהשעה מתאחרת. אין הם רוצים חלילה להגיע מאוחר לתפילה ועל כן החשו את צעדיהם. תוך כדי הליכה פנה בנימין הקטן לאחיו הגדול:
"למה ביקש הקב"ה מאיתנו רק מחצית השקל? והרי בשמחה רבה ייתן כל אחד תרומה של שקל שלם?" שאל בתמיהה.
"לפי שהשקלים באים לכפר על עוון חטא העגל" הסביר לו אחיו והמשיך: "ולא היו ישראל בעוון זה אלא מחצית היום בלבד, משש שעות של יום הארבעים לעלית משה לשמים ועד הערב. אמר הקב"ה: אותן שש שעות שהייתם עובדים עבודה זרה ומתפרנסים משלי- עליכם להחזיר לי פרנסתכם מאותן השעות לשם עבודתי" סיים יהודה את הסברו בבהירות. "וחוץ מזה- כל יהודי צריך לזכור שעם כל כישרונותיו, שכלו, עושרו ומתנות השמים שלו הוא אף פעם לא שלם!"
"אם כך אינני מבין דבר תמוה יותר" המשיך בנימין להקשות: "כיצד יתכן שחצי שקל יכפר על עוון חמור כחטא העגל?"
"או... יפה שאלת, שאלה זו בדיוק שאל משה רבנו את הקב"ה."
"ומה ענה לו ה'?" – המשיך בנימין להתעניין.
"הקב"ה לא ענה. הוא רק הוציא מטבע מחצית שקל מאש והראה למשה רבנו, בכך רצה לרמוז לו שלא המטבע היא המכפרת אלא צורת הנתינה שלה והרגש המתלווה אליה. כשיהודי חדור ביראת שמיים ואהבת ה' הבוערת בעצמותיו כמו אש, אזי החיות והשמחה המתלווה לעשיית המצווה היא, היא הכפרה".
ובימינו ילדים. כשעדיין לא זכינו לראות כהנים בעבודתם ושלוחי בית דין באיסוף כספי המחצית. גם עלינו מוטלת החובה להגיע לבית הכנסת בשבת שלפני ר"ח אדר ולשמוע את פרשת שקלים כפי שהיא כתובה בתורה בחומש שמות.
נשתדל גם להזכיר לאבא לתת ביום תענית אסתר {לפני קריאת המגילה} סכום השוה ל3 מחציות שקל כזכר לתרומת מחצית השקל שנתנו בני ישראל לעבודת המשכן.
ובעזרת ה' נזכה גם אנו לתרום את מחציות שקלינו עוד השנה לבית המקדש השלישי.
בפתח הבית המתינה להם אמם כשהיא אוחזת בידה סל קלוע ובו ארוחת בוקר וצהריים לילדיה השקדנים. היא ליוותה אותם במשעול הצר תוך שהיא מברכת אותם בהצלחה בלימודיהם ובכל מעשה ידיהם.
השניים הודו והשיבו לה בברכת יום טוב וחיש מיהרו להמשיך בשגרת יומם.
כמו בכל יום עליהם לטבול בבור המקווה שבקצה הרחוב, אחר כך ימשיכו יחדיו לבית הכנסת שם יצטרפו לאביהם בתפילת שחרית ומיד בסיומה ימהרו לבית התלמוד בו ישהו עם חבריהם עד לשעות אחר הצהריים.
כבר שנים מספר עושים הם דרך זו בכל בוקר וב"ה הוריהם ומוריהם רווים מהם רוב נחת.
באותו היום משהו שונה משך את תשומת ליבם. ליד בית הכנסת הוצב שולחן ולידו ניצבו שלושה יהודים הנראים כתלמידי חכמים. על השולחן עמדה קופה גדולה וסביבו התגודדו יהודים זקנים וצעירים כאחד.
"שקלים שקלים" נשמעה ההכרזה ברמה "שקלים יהודים, מחצית השקל לכל נפש..." חזרו שוב ושוב המילים על עצמן.
יהודה ובנימין הביטו מחויכים אחד בשני, הם כבר הבינו. אחד באדר היום, ראש חודש, ועל פי תקנת חכמנו מתחילים להשמיע על השקלים כדי להזכיר לכל היהודים שהנה הגיע הזמן להרים את מחצית השקל- התרומה השנתית הקבועה לקופת המקדש.
מכספים אלו יקנו אחר כך את הבהמות לקרבנות ציבור, עולות התמיד והמוספים ואת החומרים לנסכים, המנחות והקטורת.
יהודה נזכר במה שלימד אותו מורהו בבית התלמוד:
כולם חייבים לתת מחצית השקל ואפילו עני המחזר על הפתחים "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"- אומרת התורה.
הילדים נעצרו לרגע קט כדי להביט במחזה. הנה ניגש שמעון הסנדלר כדי לתת את המחצית שלו. משהו מוזר מתרחש סביב השולחן והילדים מתקרבים.
"אין אפשרות לקבל את כספך" שומעים הם את שליח בית הדין אומר לשמעון הסנדלר. "התשלום אפשרי רק במטבע אחת בעלת ערך של חצי שקל בשקל הקודש ואין מתקבלות מטבעות רבות המצטרפות לסכום זה"- הסביר לו בעדינות.
- "עד מתי תשבו כאן לגבות את הכספים?" שואל בסקרנות ילדון שובב את השולחנים.
- "עד חג הפורים נשב כאן ונזכיר לכולם לשלם את חובם למקדש. אך מט"ו באדר ואילך נתחיל לתבוע בנחת מאלו שעדיין לא העלו את תרומתם ונקווה שכולם יזדרזו.
בכ"ה באדר יהיה צורך לכפות את אלו שלא שלמו את מחצית השקל שכן עד ראש חודש ניסן כל המחציות אמורות להיות כבר בבית המקדש." הסביר לו זקן שלוחי בית דין.
"בכסף זה יקנו הממונים את הבהמות לקרבנות השנה החדשה וחובת כל יהודי להשתתף בתשלום קרבנות אלו". הסביר לו בעדינות וחיש פנה למספר יהודים שבאו לשקול את שקליהם.
בנימין ויהודה שמו לב שהשעה מתאחרת. אין הם רוצים חלילה להגיע מאוחר לתפילה ועל כן החשו את צעדיהם. תוך כדי הליכה פנה בנימין הקטן לאחיו הגדול:
"למה ביקש הקב"ה מאיתנו רק מחצית השקל? והרי בשמחה רבה ייתן כל אחד תרומה של שקל שלם?" שאל בתמיהה.
"לפי שהשקלים באים לכפר על עוון חטא העגל" הסביר לו אחיו והמשיך: "ולא היו ישראל בעוון זה אלא מחצית היום בלבד, משש שעות של יום הארבעים לעלית משה לשמים ועד הערב. אמר הקב"ה: אותן שש שעות שהייתם עובדים עבודה זרה ומתפרנסים משלי- עליכם להחזיר לי פרנסתכם מאותן השעות לשם עבודתי" סיים יהודה את הסברו בבהירות. "וחוץ מזה- כל יהודי צריך לזכור שעם כל כישרונותיו, שכלו, עושרו ומתנות השמים שלו הוא אף פעם לא שלם!"
"אם כך אינני מבין דבר תמוה יותר" המשיך בנימין להקשות: "כיצד יתכן שחצי שקל יכפר על עוון חמור כחטא העגל?"
"או... יפה שאלת, שאלה זו בדיוק שאל משה רבנו את הקב"ה."
"ומה ענה לו ה'?" – המשיך בנימין להתעניין.
"הקב"ה לא ענה. הוא רק הוציא מטבע מחצית שקל מאש והראה למשה רבנו, בכך רצה לרמוז לו שלא המטבע היא המכפרת אלא צורת הנתינה שלה והרגש המתלווה אליה. כשיהודי חדור ביראת שמיים ואהבת ה' הבוערת בעצמותיו כמו אש, אזי החיות והשמחה המתלווה לעשיית המצווה היא, היא הכפרה".
ובימינו ילדים. כשעדיין לא זכינו לראות כהנים בעבודתם ושלוחי בית דין באיסוף כספי המחצית. גם עלינו מוטלת החובה להגיע לבית הכנסת בשבת שלפני ר"ח אדר ולשמוע את פרשת שקלים כפי שהיא כתובה בתורה בחומש שמות.
נשתדל גם להזכיר לאבא לתת ביום תענית אסתר {לפני קריאת המגילה} סכום השוה ל3 מחציות שקל כזכר לתרומת מחצית השקל שנתנו בני ישראל לעבודת המשכן.
ובעזרת ה' נזכה גם אנו לתרום את מחציות שקלינו עוד השנה לבית המקדש השלישי.