היה זה עוד ערב שגרתי למדי בביתנו. הקטנים כבר התארגנו לשינה, הגדולים עדיין ישבו על שיעורי הבית, אני למדתי למבחן שיערך למחרת -עם חברה ואמא כהרגלה מימים ימימה- "משנכנס אדר מרבים באפיה". ריחות עוגיות ומיני מתיקה התפשטו בבית והשרו על כולנו אוירה פורימית ביותר. אבל משהו בכל זאת היה חסר לנו בשביל הרגשה של "ערב פורים אמיתי" אך אף אחד מאתנו לא דיבר על כך.
כניסתו של אבא הביתה והסתודדותו עם אמא במטבח נטעו בנו תקווה שלא נכזבה.
לאחר מספר דקות שמענו את אבא גורר את הסולם ובן רגע נעמדו הכן, מחויכים מאוזן לאוזן תחת הכניסה לעליית הגג שבביתנו.
"אני רואה שאתם נמרצים ורעננים להתחיל בעבודה"- קרץ לנו אבא תוך שהוא מטפס במדרגות הסולם ופותח את הדלת. אט, אט הזיז אבא את החפצים שחסמו את המעבר ולאחר חיפוש קל מצא את אשר חיפש. בזהירות הוא הוציא מיכל גדול והושיט אותו לחיים.
"קח אותו לאט ובטוח למטבח"- בקש אבא ושוב נכנס בכדי להוציא מיכל נוסף אותו לקחתי אני- לאט ובזהירות כמו שאבא ביקש. אמא הספיקה לשטוף ידיים ולהוציא לנגד עיננו הנדהמות כ30 בקבוקונים חדשים מזכוכית. "טבולים כשרים למהדרין"- חייך אלינו חיים שהיה שותף גם הוא בסוד העניינים.
אבא ניגש לאחד המכלים ופתח אותו בזהירות ריח חזק ומשכר התפשט סביב, ריח היין המוכר לנו מערב פורים של כל שנה.
אבא ברך הגפן וטעם, הוא מזג גם לאמא ואחר כך לכולנו, "בה הצליח, עוד שנה של מסורת מבית סבא..."
שלומית חברתי עמדה כל העת מביטה בנו ולא מבינה כמעט כלום מהמתרחש סביבה, אך לאחר הלגימה המשותפת הכל כבר היה ברור.
סבא של אבא זכרונו לברכה היה בעל יקב גדול באירופה. משך כל השנה היקב המה אנשים שבאו מכל רחבי הארץ לטעום, לבחור ולקנות חביות יין משובח אולם שיא השמחה מבחינתו של סבא היה בפורים.
הוא הכין מבעוד יום כמות עצומה של בקבוקי יין אותו הוא עצמו הכין וחילק אותם לכל בני הקהילה.
המסורת המשיכה למרות המלחמה העצובה שקטעה אותה למשך מספר שנים, לנו אמנם אין יקב אבל בערב פסח אבא קונה כמות עצומה של ענבים. אנחנו שוטפים אותם בזהירות, מוסיפים להם סוכר ומשאירים אותם למספר שבועות לתסיסה קצרה. לאחר מכן כשהיין כבר הספיק לקבל צבע אדום כהה, אבא ואמא מסננים את היין לתוך המכלים האלו, ומשאירם אותם סגורים עד..... פורים. מכל אחד נישאר לפסח- יין מהודר ל4 כוסות.
עכשיו כולנו נמלא את הבקבוקים ביין אדום ומתוק ואותם נחלק לכל קרובי המשפחה והידידים – המחכים ליין של אבא כמידי שנה.
עבר מפואר והווה משופע ביין משובח.
אין לך משקה שהיה חביב ונערץ כמו היין וזאת בשל טעמו הטוב והרגשת השמחה שהוא מעורר. היין מקובל בכל רחבי תבל כמשקה חגיגי המוגש במסיבות , סעודות רעים ואירועי שמחה ומשוררים דגולים בכל הדורות כתבו לו שירי הלל ושבח.
כבר בימים קדומים מלא היין תפקד חשוב. נוח- כשיצא מהתיבה ניגש לטעת כרם ענבים כדי להכניס קצת חדווה וחיות לעולם השמם והקודר שמצא סביבו. מלכיצדק מלך ירושלים קידם את אברהם אבינו ששב כמנצח ממלחמת המלכים- בלחם ויין, ובבית המקדש הווה היין מרכיב חשוב בסדר הבאת הקורבנות.
עד היום אנו מקבלים את פני המלכה- שבת בקידוש על היין, ונפרדים ממנה- בהבדלה על יין.
התינוק היהודי "זוכה" לטעום מהיין כבר ביום השמיני ללידתו- בשעת ברית מילה, וכל חתן וכלה מתברכים 7 ימים ב"שבע ברכות" הנאמרות על היין.
מי מאתנו לא זוכר את 4 כוסות בליל הסדר אשר כל יהודי דואג לבחור בעבורם יין אדום ומשובח במיוחד? ופורים?---- אין צורך כלל להזכיר לנו שחלק נכבד מה"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" נזקף לזכות היין.
והנה למרות שהיהודי שותה יין לעתים כה קרובות ומקיים על ידו מצוות רבות וחשובות, עם כל זה שתיית היין לא הפכה להרגל שמביא לשכרות אצל היהודים, ולהפך, שלמה המלך הזהיר אותנו במשלי:
"לץ היין הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם". מה ביין הופך אותו למבוקש אך גם מסוכן לאדם?
נכנס יין יצא סוד...
כאשר הענבים התמימים- מהם מיצרים את היין נשארים "לנוח", הסוכר הרב שהם מכילים גורם לתסיסה גדולה אשר כתוצאה ממנה הסוכר שבענבים נהיה לכוהל ולדו תחמוצת הפחמן. ככל שיש כמות גדולה יותר של כהל ביין הוא חזק, משכר ומשפיע על האדם ששותה אותו.
כאשר אדם שותה כמות קטנה של משקה עם כוהל הוא משפיע עליו להרגשת שמחה ועליצות ואפילו הזרמת אנרגיה וחיות. אולם ככל שהגוף מקבל כמות גדולה יותר הכוהל משפיע עליו לרעה עד כדי שיכרון, טשטוש חושים והחלשת הגוף. האדם שמתמכר לשתיית משקה משופע כוהל מנסה להטביע את יגונו וצרותיו בכמויות המשקה אך גם מאבד עם הזמן את צלם האנוש שבו, בריאותו וממונו. זמן רב ביותר נדרש על מנת לצאת מהרגל שלילי של שתיית יין לשכרה. יהודים בכל הדורות- למרות ששמשו כבעלי בתי מרזח וכיצרני יין מעולים נזהרו מאוד משתית יין לשכרה ובכך נענו לאזהרת חז"ל:
"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין".
הגפן והיין כמשל.
ככל שהיין מתיישן הוא משתבח ונעשה טוב יותר וזו רק אחת הסיבות לכך שהתורה והעוסקים בה נמשלו לגפן. כי ככל שיהודי לומד יותר תורה וככל שהוא מזקין יותר הוא מעשיר את אוצר ידיעותיו קונה חכמה ומשביח.
את היין אין צורך לאחסן בכדים מזהב ומכסף- ההפך הוא הנכון, כלי החרס הפשוטים הם המתאימים ביותר לשמירתו ולהשבחתו- כך דברי התורה אינם מתקיימים אלא בענווים ובשפלי רוח שבישראל.
ואין לנו אלא לחכות לטעימה מהיין המשומר- המיוחד במינו אותו יגישו לנו בסוכת עורו של לויתן- בביאת משיח נאו!.