ארץ זית שמן

"היום נוסעים לסבתא שולה"- קראה שלומית בהתרגשות גדולה בבוקרו של יום ראשון- נר שני של חנוכה. "סבתא הזמינה אותנו כדי למסוק את מה שנשאר על העץ ולהכין זיתים מלוחים".
בהתרגשות של שלומית נדבקו כל ילדי משפחת כהן, שכן מסיקת הזיתים בחג החנוכה- מהעצים הסמוכים לגינתה של סבתא שולה הפכה להיות מסורת משפחתית אהובה.
אמא תמיד מספרת את כיצד סבה- אבא של סבתא שולה, היה שוכר פועלים שיעזרו לו בעונת המסיק לקטוף את הזיתים אחד לאחד מהעצים הרבים אותם גידל. כיצד התמלאו הארגזים הגדולים וכיצד לקח אותם סבה לבית בד סמוך על מנת לייצר מהם שמן משובח. אנחנו הנכדים הקטנים היינו רצים סביב הפועלים ואוספים את הזיתים שנפלו מניעור העץ ומכניסים אותם לארגזים.
אבל השמחה הגדולה היתה כאשר סבתא לקחה מספר צנצנות זכוכית גדולות ומילאה אותם בזיתים שכבר השחירו. היא היתה דופקת אותם ויוצרת בהם חריץ, משרה אותם במי מלח ושום, ולאחר מספר שבועות היינו מתענגים על הזיתים המלוחים אותם שלחה סבתא לכל ילדיה ונכדיה.
סבא וסבתא של אמא נפטרו, גם את מטע הזיתים מכרו , אולם סמוך לגינתה של סבתא נשארו מספר עצי זית מהם מכינה סבתא זיתים כבושים.
את הכבושים הירוקים היא מכינה בתחילת עונת המסיק, אולם בסביבות חנוכה הזיתים שנשארו על העץ השחירו וזה הזמן לחגוג עם סבתא את 'חגיגת הזית'.

צעיר וזקן, ירוק ורענן

הזית הוא עץ נמוך, שגבהו בין שבעה לעשרה מטרים, אולם הוא בעל ענפים רחבים, אינו נושר בשלכת ומושך את העין בעליו המבריקים והרעננים תמיד. התבוננות קצרה בעלים המארכים תגלה לנו שצידם העליון אומנם ירוק אולם צידם התחתון בצבע אפור כסוף. ממקום העלים יוצאים גם פרחים קטנים ולבנים הערוכים בקבוצות. חלקם נושר וחלקם מהווה בית גידול לפרי הזית.
הפרי עצמו הוא בית גלעין שציפתו מכילה אחוז גבוה של שמן. בתחילה הפרי ירוק וקשה, וכשהוא מבשיל הוא נעשה רך יותר וצבעו משתנה לאדום ואחר כך שחור.
עץ הזית מאריך ימים ושנים והוא יכול להתקיים אף יותר מאלף שנה, ועל כן ישנם מומחים הטוענים שבארץ ישנם עצי זית שנשתלו עוד בתקופת החשמונאים.

טיפת היסטוריה זיתית

הזית הוא אחד מעצי הפרי הותיקים והאופייניים לארצנו, ואף זכה להימנות על אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
פרי הזית שימש למאכל, שמן הזית – למאור ולרפואה, ואפילו השתמשו בו למשיחת מלכים. בימי בית המקדש השני היה גידול הזית מפותח ביותר בארץ ישראל ובמיוחד באזור הגליל. מארצות רחוקות היו באים לערי הגליל כדי לקנות שמן זית משובח. השמן הארצישראלי נשלח לארצות השכנות ונקנה שם בכסף מלא, ולא פלא שהלכות רבות הנלמדות במשנה נקשרות בעץ הזית ובפריו.
עם חורבנה של הארץ ובעקבות המלחמות הרבות, נעקרו עצי זית רבים, אולם בסביבות ירושלים ובגליל עדיין אפשר להבחין בעצי זית זקנים וותיקים. בימנו שוב החלו לגדל בארץ זיתים על אלפי דונמים והסיבה העיקרית לכך היא תכונתו של הזית המסתפק במעט מים אך בטיפול טוב ובמזג אויר חם ויבש הוא מניב פרות טובים המנוצלים לשימושים רבים ומגוונים: לפרי מאכל, שמן, תעשיית הבשמים, סבונים ומשחות, תרופות ושמן למאור.

כשעת המסיק הגיע

לסבא שלמה שלנו (בעלה של סבתא שולה)- יש חבר ילדות תמני- בן מושב קטן, המתפרנס בכבוד ממטע הזיתים שלו. בדרך כלל עם ירידת הגשם הראשון ופריחת פרח החצב מתכנסת כל המשפחה המורחבת שלו לצל העצים ומתחילה בעבודה.
הגברים לוקחים חופש מכל עיסוקיהם, הדודים ובני הדודים גם הם נרתמים למשימה, ואפילו הילדים מושבתים מהלימודים בבית ספר ומתייצבים לעזרת המבוגרים.
מתחת לעצי הזית עמוסי הפרות נפרשות יריעות אליהם זורקים את הזיתים הנקטפים ביד או נופלים כתוצאה מנענוע וחבטה של העץ. היריעות שומרות שהפרי לא יחבל ויפגע מהקרקע, שכן כל מכה עלולה להזיק לו בשעות הצהריים נזרקים כל הזיתים לארגזים ולאחר סעודה משפחתית חגיגית הכוללת פיתות מעשה יד, שמן זית עם זעתר וזיתים מהמסיק הקודם מתיישבת המשפחה כולה למיין את הזיתים שנקטפו באותו יום.
בסיומה של תקופת המסיק מובלת התוצרת לבית בד שם מקדמים בקריאות שמחה את השמן הראשון שנעצר, וכל העוסקים במלאכת המסיק מתכבדים לטבול את פיתם, לברך ולהתברך שהברכה תשרה בשמן ובזית, ושיזכו לשנה הבאה ברוכה ושמנה עוד יותר.
החבר של סבא זוכר להביא לו בכל שנה צנצנת שמן מהמסיק הראשון ומבקש ממנו לטעום ולקחת למשפחתו מהזיתים שסבתא הכינה באותה שנה.

סבא וסבתא תמיד מתגאים בכך שבניהם כשתילי זיתים תמיד מסובים לשולחנם, שאנו הילדים – הבנים והבנות, לומדים תורה ומקיימים את המצוות בשמחה. והם מתפללים ומקווים שכמו הזית העשיר בשמן ותועלת כך אנו נהיה נרות להאיר לכל סביבתינו.